ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, 18/11/2014 12:00



הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן
מושב שלישי

פרוטוקול מס' 285
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ה בחשון התשע"ה (18 בנובמבר 2014), שעה 12:20

סדר היום:
נהלים בתהליך הצטיידות במחשבי לוח (טאבלטים) במשרד החינוך

נכחו:
חברי הוועדה:
עמרם מצנע – היו"ר
יחיאל חיליק בר
מסעוד גנאים
עיסאווי פריג'

איתן כבל
משה מזרחי
יפעת קריב

מוזמנים:
ד"ר עופר רימון – מנהל מינהל טכנולוגיה תקשוב ומערכות מידע, משרד החינוך
סם קפלן – מנהל אגף תשתיות תקשוב וטכנולוגיות מדעיות, משרד החינוך
רוני דיין – מנהל אגף טכנולוגיות מידע, משרד החינוך
עינת גנדלר – נציגת מטה מינהל תקשוב טכנולוגיה ומערכות, משרד החינוך
עו"ד לירון דרשני – עוזר ליועצת המשפטית, משרד החינוך
יפה עזרא – מנהלת המחלקה לחינוך, עיריית הוד השרון, מרכז השלטון המקומי
עו"ד ירון סולברג – יועמ"ש עיריית הוד השרון, מרכז השלטון המקומי
עו"ד אבידע שדה – סגן היועץ המשפטי, עיריית הוד השרון, מרכז השלטון המקומי
אסי גיזה – מתמחה בלשכה המשפטית, עיריית הוד השרון, מרכז השלטון המקומי
עדי בר מוחה – חברת מועצת הוד השרון
נווה גור – חבר מועצת הוד השרון
שרון הרשקו – חברת מועצת הוד השרון
דרור אלוני – ראש מועצת כפר שמריהו, המועצה המקומית כפר שמריהו
אילן ז'נו – חבר הנהלה, איגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות, עיריית אשקלון
אלעד מאירי – יו"ר הנהגת ההורים, הוד השרון, ארגוני הורים
מירום שיף – יו"ר הנהגת ההורים, הוד השרון, ארגוני הורים
יוסי ברוך – ועד ההורים, הוד השרון, ארגוני הורים
משה אבן חן – חבר הנהגת ההורים, הוד השרון, ארגוני הורים
מירי לוי לייזרוביץ – חברת הנהגת ההורים, הוד השרון, ארגוני הורים
הדס תגרי – קבוצת הורים מבית הספר לפיד בהוד השרון
ערן נבו – הורה לילדים בבית ספר יסודי, הוד השרון
יורם זיני – הורה לתלמידה, הוד השרון
אפרת כרמלי – אימא, הוד השרון
ענבר חן מאירי – הורה, הוד השרון
ברכת קלימשטיין לוי – הורה, הוד השרון
אבי פטאל – נציג ארגון ההורים, ירושלים, ארגוני הורים
צביקה כספי – ועד ההורים, בת ים, ארגוני הורים
רבקה קלימשטיין – אשת חינוך, חיפה
תמיר פלד – הורה, חיפה
עו"ד רחלי הכהן – המועצה לשלום הילד
רויטל לן כהן – קואליציית משפחות מיוחדות
רויטל רובין – מנכ"לית עמותת סנונית לקידום החינוך המתוקשב
יעקב בן עמי – פעיל העמותה לסלולריות שפויה
עמיר בורנשטיין – פעיל בנושא רגישות לקרינה, "ללא קרינה בשבילך"

מנהלת הוועדה:
יהודית גידלי

רישום פרלמנטרי:
יעקב סימן טוב
נהלים בתהליך הצטיידות במחשבי לוח (טאבלטים) במשרד החינוך

היו"ר עמרם מצנע:

נושא הדיון הוא נהלים, ואם אתם רוצים, וכשלים בתהליך ההצטיידות במחשבי לוח (טאבלטים) במערכת החינוך.

אני יודע שברקע יש את הנושא שעלה לכותרות בהוד השרון, והוא כמובן יהיה בטח חלק מרכזי בדיון, אבל כמובן שהדיון הוא ברמה העקרונית. ולשמוע את משרד החינוך, את האנשים שבאים מהשטח, ולסכם את הדיון.

אנחנו נתחיל במשרד החינוך, דוקטור עופר רימון, בבקשה. דוקטור עופר רימון – מינהל טכנולוגיה, תקשוב ומערכות מידע.

עופר רימון:

כבוד היושב-ראש, בוקר טוב לכולם. אנחנו הצגנו כאן, בוועדה, את תכנית התקשוב הלאומית, את הגישה, את הקונספט. אנחנו עכשיו בשטח – 1,800 בתי-ספר. חלקם עוברים ללמידה באמצעות מחשבים אישיים. ואני הכנתי כאן מצגת קצרה שהיא מציגה איזה מהלכים אנחנו עושים. הדגש הוא כמובן על הדיון שביקשת לקיים על ההצטיידות עצמה, איזה נהלים יש, ואיך אנחנו מיישמים אותם, ואיך אנחנו מטפלים גם בקשיים.

אבל אני רוצה להגיד בתור הקדמה: אנחנו הצגנו את הקונספט שלנו – איך צריכה להיראות מערכת החינוך מבחינה רעיונית, שאנחנו עוברים לגישה של מחשוב ענן, אינטרנט בפס רחב לבתי ספר וכולי. נתנו חבילות תמיכה לבתי ספר. אני מזכיר: אנחנו עובדים על 1,800 בתי-ספר, וזה חשוב לי להכניס את זה לדיון ולקונטקסט.

דרור אלוני:

מתוך כמה? דוקטור עופר רימון.

עופר רימון:

מה?

דרור אלוני:

מתוך כמה? 1,800 בתי-ספר מתוך כמה?

עופר רימון:

1,800 מבערך ב-3,500 מוסדות חינוך - - -

דרור אלוני:

מחצית. מחצית היסודי.

עופר רימון:

היסודיים – כמעט כולם. חטיבות הביניים – כמעט כולם. התיכונים עדיין לא. אבל בוא, תן לי להציג את התפיסה.

חשוב לי להגיד את זה, כי בסופו של דבר צריך לראות את התמונה הגדולה. נכון, בית-ספר מסוים, יש בעיות. צריך לראות גם איך פותרים אותן. אבל צריך לזכור גם שאנחנו בסופו של דבר רוצים להוביל את כל המערכת הזאת קדימה אל המאה ה-21. לא להשאיר את בתי-הספר מאחור. וכל שינוי שאתה מכניס זה חלק מהעניין. יש לפעמים התנגדויות, צריך לראות איך פותרים אותן.

לבתי ספר בדגם בסיסי, ששם המודל זה המורה המתוקשב: למורה יש מחשב, מקרן, אינטרנט בכיתה, והוא עומד מול הכיתה – יש לנו חבילת תמיכה אחת שהיא כוללת את האינטרנט, תוכן דיגיטלי, תמיכה טכנית, רכז תקשוב ותמיכה פדגוגית מרחוק ומקרוב. ולבתי הספר שעוברים ללמידה באמצעות המחשבים האישיים אנחנו נותנים גם מענק חד פעמי לרכישת אמצעי קצה לאלה שידם אינה משגת. הרשויות משתתפות במימון באופן דיפרנציאלי לפי המדד החברתי-כלכלי של הרשות.

יש כאן תמונה שמתארת את קצב ההתקדמות של התכנית: 1,500 בתי-ספר כבר חוברו בסיבים אופטיים, בפסים רחבים. זו פריסה מאוד רחבה, פרויקט מאוד גדול. תוכן: כמעט כל בתי-הספר כבר סיימו את תהליך הזמנת התוכן. תמיכה טכנית: כבר אנחנו נותנים לבתי הספר. רכזי תקשוב שובצו כמעט בכל בתי-הספר וכולי.

מבחינת התכנית, ואני עכשיו נכנס יותר לעומק לגבי הנושא של בתי-הספר, 200 בתי הספר שעוברים ללמידה באמצעות מחשבים אישיים. אז קודם כל, לפני שנדבר על ההצטיידות והנוהל וכולי, צריך לזכור למה אנחנו כל כך מתעקשים על הנושא של ספרים דיגיטליים, למה אנחנו עושים כאלה מאמצים כדי להכניס אותם למערכת. והסיבה היא, בראש ובראשונה, כי אנחנו חושבים שלספרים דיגיטליים יש הרבה מאוד יתרונות. נזכיר רק ככה, על קצה המזלג: קודם כל, רלוונטיות ועדכניות. אם בשבע שעבר, בפעם הראשונה בהיסטוריה, הנחיתו גששית על כוכב שביט, פעם ראשונה בתולדות האנושות, אנחנו רוצים שזה יופיע בתוך ספר הלימוד ולא איזה משהו מלפני חמש או שש שנים. אז רלוונטיות ועדכניות.

היכולת להרחיב ולהעמיק את הלמידה על ידי כישורים לתכנים נוספים; פיתוח אוריינות דיגיטלית ולמידה שיתופית, שהיום זה חלק מהסטנדרטים הבינלאומיים והמבחנים הבינלאומיים; הפחתת המשקל של התיקים של התלמידים. אפשר להגיע עם טאבלט ולא עם תיק כל כך כבד.

הקלה על תהליך רכישת הספרים. תחשבו בתחילת שנה, במקום להגיע לחנויות הספרים ולגלות ש-30% מספרי הלימוד לא זמינים כי אזל המלאי – זה לא קורה בעידן של ספרים דיגיטליים; מניעת זיהום סביבתי ועוד ועוד יתרונות שהעולם אם נרצה או לא נרצה יעבור לשם, ואנחנו לא יכולים להיאחז בקרנות המזבח ולהשאיר את בתי-הספר כארגונים היחידים שלשם הקדמה לא נכנסת.

עכשיו, אנחנו נתנו הנחיה שההשתתפות בתכנית היא מרצון ומתקבלת בהחלטה משותפת של בתי-הספר, הרשות המקומית, ובמקרה של מעבר ללמידה באמצעות מחשבים אישיים גם דרושה הסכמה של הנהגת ההורים בבית הספר. אלה ההנחיות שאנחנו הוצאנו. הכול מגובה כמובן בחוזרים כשאנחנו יצאנו.

בתי-ספר שנמצאים, אמרנו, בלמידה באמצעות מחשבים אישיים מקבלים מאיתנו מענק של 100 אלף שקל, ואנחנו מאפשרים לבית הספר את האוטונומיה, יחד עם הרשות, לבחור באיזו דרך הוא מנצל את המענק.

עיסאווי פריג':

מה זה "יחד עם הרשות"?

עופר רימון:

זו החלטה משותפת. זו רשות. הוצאנו קול קורא. גם הרשות הייתה צריכה לחתום על זה, גם בבית הספר, והם היו צריכים להשיג את הסכמת ההורים. את התקציב הזה אנחנו מעבירים כמובן לרשות. אנחנו לא יכולים להעביר לבית הספר את תקציב הרכש.

הכניסה לתכנית התקשוב, אמרנו, בדגם מתקדם, באמצעות למידה, באמצעות מחשבים אישיים, תלויה בהסכמת הנהגת ההורים הבית ספרית.

כל ההנחיות שאנחנו הוצאנו, כי אחת הטענות הייתה שלא הוצאנו הנחיות, מופיעות באתר שלנו, ויש כאן לינקים לכל ההנחיות שאנחנו הוצאנו, המפורטות, עוד לפני שיצאנו לתכנית. הכול יצא בקול קורא מסודר, בגיבוי הלשכה המשפטית וחשבות המשרד.

על מנת להסדיר את הליך הסכמת ההורים, כי אנחנו שמנו לב שהעניין הזה דרוש חידוד נוסף. אז מה שעשינו בשבועות האחרונים: יצאנו בעבודה. אנחנו הולכים להוציא הבהרה בחוזר שמסדיר את העניין הזה של מה זה הסכמת הורים. כי יש מקומות שטוענים שאם הורה אחד מתנגד התכנית לא מתקדמת, יש מקומות שטוענים אחרת, ואנחנו סברנו שאנחנו צריכים לתת כאן אמירה יותר חדה. והאמירה היותר חדה שלנו תצא בחוזר, ממש בימים הקרובים, היא אומרת ככה: קודם כל, כדי להתחיל את התהליך צריך הסכמה של לפחות 70% מההורים בבית הספר. ובנוסף, אנחנו צריכים לוודא ששיעור המסכימים צריך להבטיח הימצאות מחשבים זמינים בבית הספר לאלה שאינם מסכימים או לאלה שידם אינה משגת.

יפעת קריב:

הימצאות מחשבים או טאבלטים?

קריאה:

טאבלטים.

קריאה:

- - -

יפעת קריב:

לא, בסדר. יכול להיות שהם יקבלו מחשב. אני לא יודעת.

עופר רימון:

תראי, מחשב או טאבלט, אין לזה, את יודעת - - -

יפעת קריב:

אני רוצה לדייק אם אנחנו מדייקים.

עופר רימון:

אבל אם אנחנו מדייקים: טאבלט הוא מחשב. אוקיי?

יפעת קריב:

בסדר, אבל בוא נדייק.

עופר רימון:

אז בואי - - -

משה מזרחי:

- - - שמדברים על אייפדים.

יפעת קריב:

יש בתי ספר שיש בהם מחשבים. כל בתי הספר שיש להם מחשבים, מה שנקרא - - -, לקחת איתך הביתה.

עופר רימון:

אין מה לעשות – טאבלט - - -

יפעת קריב:

לא, - - - מחשב - - - במערכת החינוך.

היו"ר עמרם מצנע:

רגע. המונח הוא מחשב אישי.

קריאה:

נכון.

יפעת קריב:

מחשב אישי. בסדר.

היו"ר עמרם מצנע:

אז קדימה.

יפעת קריב:

אז מחשב אישי ולא מחשב קבוע.

עופר רימון:

עכשיו, צריך לזכור שהעלות של ספרים דיגיטליים היא נמוכה מהעלות של ספרים פיזיים, ואנחנו היום עושים הרבה מאוד פעולות להגיע למצב שחלק מספרי הלימוד, אנחנו ננגיש אותם בחינם.

אחת הטענות הייתה שאנחנו לא נותנים תמיכה פדגוגית והמורים לא מוכנים. אז אני רציתי רק להגיד שאנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ במסגרת התכנית בכדי לתמוך במורים. יש פורטל חינוכי שמכיל מגוון מאוד עשיר של הדרכות והנחיות למורים. הקמנו מטה מרחוק שתומך במורים. כל שאלה, הם יכולים להתקשר או לעלות מולנו בצ'אט. יש לנו 400 מדריכים בשטח שנותנים תמיכה למורים. כל צורך בבית הספר להשתלמות, אנחנו על המקום מתאימים השתלמות ייעודית למורים בתכנית. ומעבר לזה, אנחנו איתרנו ואנחנו מכשירים רכז תקשוב בבית הספר כדי ללוות את המהלך.

הייתה טענה גם בעניין הקרינה, שלכאורה אנחנו לא הסדרנו את הנושא הזה. אנחנו הקמנו ועדה בין-משרדית, יחד עם משרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה. מלווה את הוועדה הזאת מומחית בינלאומית, פרופסור סיגל סדצקי, שעוקבת אחרי זה שההנחיות שלנו יהיו מתואמות עם הסטנדרטים הבינלאומיים בתחום הזה. הוצאנו חוזר מאוד מפורט שמסדיר את זה. נתנו הנחיות איך לבצע את העניין הזה כדי למזער את סכנות הקרינה למינימום. אני מציג כאן סקרים שאנחנו עושים בבית ספר, שעוקבים אחרי ביצוע ההנחיות בנושא הקרינה.

ואני רוצה לסיים ולהציג איך מבחינתנו אנחנו רואים את מה שקורה בהוד השרון. אנחנו קיבלנו תלונות לגבי שני בתי-ספר: בית-הספר לפיד ובית-הספר רבין.

קריאה:

- - -

עופר רימון:

אני אומר, המכתבים שקיבלנו.

צריך לזכור: בהוד השרון, בתי-הספר נכנסו בתכנית שלנו לדגם הבסיסי ולא לדגם של למידה באמצעות מחשבים אישיים. הייתה זו יוזמה של הרשות לקחת ולהתקדם, כי המכסה שלנו הייתה מוגבלת. אנחנו נתנו רק ל-200 בתי-ספר. יש לנו waiting list של עוד איזה 300 בתי-ספר, 400 בתי-ספר. מבחינתנו, אתה יודע, בתכנית שלנו, ב-200 בתי-ספר, אם אין הסכמה של ההורים באיזשהו בית-ספר, אנחנו אומרים להם: אין בעיה. עצרו, יש לנו רשימה, נעבור לבית-הספר הבא. כאן זה מקרה שונה קצת כי הרשות החליטה שהיא רוצה ללכת קדימה למרות שהתקציב של משרד החינוך לא מספיק גם להוד השרון להיכנס, הוד השרון רצתה ללכת קדימה.

בבית-הספר לפיד, מהנתונים שיש בידינו: 101 תלמידים בשכבת ה' – הם נכנסו רק בשכבה אחת, בשכבת כיתות ה'. מהם כבר רכשו אמצעי קצה – 83 תלמידים. ובבית-הספר רבין, בשכבת ה' – 116 תלמידים; 107 כבר רכשו אמצעי קצה.

לכל תלמיד שידו אינה משגת ולא יכול היה לרכוש את אמצעי הקצה מטעמים כלכליים, העירייה ציינה שהיא רכשה עבורו מחשב.

יחיאל חיליק בר:

ווידאתם את זה? בדקתם את זה?

קריאה:

- - - עכשיו, לשאול אותם.

עופר רימון:

זה המידע שיש לנו. הוד השרון נמצאים כאן. אנחנו מציגים את - - -

יצוין כי הוד השרון מימנה את רכישת עלות ספרי הלימוד לכול התלמידים שמשתתפים בפרויקט. ודבר נוסף, יש תשעה תלמידים בבית-הספר רבין, שמהווים פחות מ-8% מכלל התלמידים, ו-18 תלמידים בבית-הספר לפיד שמהווים פחות מ-18% מכלל התלמידים בפרויקט, שלא רכשו עדיין אמצעי קצה, ואנחנו, כמשרד החינוך, וידאנו מול הרשות שהרשות תעמיד לתלמידים האלה מחשב אישי בשיעורים הרלוונטיים כשהם נמצאים בבית-הספר.

עד כאן ההצגה שלנו.

היו"ר עמרם מצנע:

טוב. אני רוצה, ברשותכם, למקד את הדיון. הדיון יכול לעסוק גם בעצם הליבה של תכנית התקשוב של משרד החינוך – האם נכון להכניס טאבלטים, האם לא נכון. זה לא נושא הדיון. עשינו כבר דיון בעבר, מתכננים דיון נוסף עם משרד החינוך כדי שיציג את התפיסה, שהעיקרון, דרך אגב, אנחנו אימצנו אותה בוועדה, אבל כמובן צריך לראות איך היא מתפתחת, איך היא מתקדמת, ואיזה בעיות היא מעלה בתחום המרכזי הזה של השינוי החדשני, ההתאמה לשנות ה-2000 פלוס, למעבר למערכות דיגיטליות, ספרים דיגיטליים וכדומה.

אז זה נושא. אני מציע להשאיר אותו מחוץ לדיון עכשיו.

הנושא השני הוא כל נושא הקרינה האלקטרו-מגנטית בבתי-הספר. גם לזה עשינו דיון. אנחנו - - - לעשות דיון נוסף. אין ספק ואין ויכוח כמובן שבית-הספר צריך להיות בית-ספר בטוח, ולזה צריך לעשות את כל האמצעים ולעקוב שאכן זה מתקיים ומתבצע. אנחנו עדים מידי פעם, מי ש-, אני הייתי הלוא ראש רשות 15 שנה ואני זוכר את ההתחלה. אני זוכר. יש הרבה דיס-אינפורמציה, הרבה פוביות, וגם הרבה אמת בבעיות הבטיחות, בהן צריך לעסוק. אני מציע שגם בזה לא נעסוק כי הדבר הזה חייב להיות פתיר.

הנושא השלישי הוא איך באמת מחדירים מערכת. עוד פעם, אנחנו עוסקים במחשבים האישיים הניידים לתוך מערכת בית-הספר. כי במדינה אוטופית – אני אפילו לא רוצה להגיד נורמלית – משרד החינוך שרוצה להחדיר משהו חדש צריך לשים לזה תקציב. וזה נכון להרבה מאוד תחומים שאנחנו עוסקים בהם. אני לא מציע לעשות דיון האם מתקדמים, צעדים קדימה, בנושאים מודרניים, בנושאים חדשניים, רק אם שמים, אם המדינה שמה כסף. כי אז אני חושב שהיינו נשארים אחורה בהרבה מאוד תחומים.

אבל השאלה, הסוגיה, באמת שעולה על הפרק בעקבות כמובן הנושאים שעלו מבתי-הספר בהוד השרון זה הנושא הזה של השתתפות ההורים. ופה אני רוצה להבהיר דבר מאוד פשוט: מבחינת החוק, אי אפשר לכפות על הורים לשלם, להשתתף במימון, אלא במסגרת אותו צו שיוצא פעם בשנה, הוועדה הזו מאשרת אותו ועל פיו זה פועל. טבלה שאתם בטח מכירים אותה, מי שעוסק בזה. ומבחינה חוקית אי אפשר לכפות. גם, דרך אגב, תשלומים מרצון יש להם מסגרת. כל מורי בתי-הספר מוכנים לשים כל אחד 5,000 שקל – אני סתם ככה "זורק" מספר גבוה. יש גם לזה מסגרת.

יחד עם זאת, נוצר פה איזשהו קונפליקט, ואני וחושב שמה שאמרת, דוקטור עופר רימון, ואני מניח שזה נוסחים או הגדרות שעלו לאחרונה בעקבות מה שהתפתח בהוד השרון, זו הבהירות שבה הם נכנסים עם מערכת. ונניח, רוב ההורים הסכימו והם משלמים מרצון; דרך אגב, יש גם שאלה מה זה לשלם מרצון. זו גם שאלה מעניינת.

משה מזרחי:

שאלה גדולה מאוד.

היו"ר עמרם מצנע:

בסדר, בסדר, בסדר, בסדר, אני חי בעמי.

משה מזרחי:

זה מרצון ובששון.

היו"ר עמרם מצנע:

אני חי בעמי. ובסוף נשארים כמה - -

משה מזרחי:

שנדרסים בדרך.

היו"ר עמרם מצנע:

- - שלא רוכשים מסיבות אידיאולוגיות. אני לא מדבר. כי מסיבות סוציואקונומיות יש לזה פתרונות. אז בית-הספר חייב לתת לזה פתרון. זה גם כן אמירה שאחר כך, - - - השאלה איך זה מתבצע.

אבל הנושא באמת שצץ פה במלוא עוצמתו, הייתי אומר, הוא באמת נושא ברמה עקרונית – מעניין, אני הייתי אומר, ומחייב אותנו, כולנו, להיות קצת יותר פתוחים כדי לשאול את עצמנו את השאלות העיקריות: איך בכל זאת מתקדמים קדימה? איך בכל זאת נכנסים לעולמות חדשים וחדשנות? איך עושים את זה גם עם השלטון המרכזי?

איתן כבל:

תפקידו של מי זה?

קריאה:

זאת שאלה.

היו"ר עמרם מצנע:

זה במכלול השאלות. הרי זה נכון.

וכיצד מתקדמים? וכיצד עושים את זה?

אז אני, עוד פעם, אמרתי את כל מה שאמרתי כדי שנמקד את הדיון בדבר שלפי הערכתי, על דעת כולנו, לטובתו התכנסנו.

עכשיו, אני רוצה לשמוע. אני מבין שישנה פה מנהלת מחלקת החינוך של הוד השרון? בבקשה.

יפה עזרא:

שמי יפה, אני מנהלת המחלקה לחינוך בעיריית הוד השרון. הייתי מנהלת בית-ספר הרבה שנים בכפר סבא, ומורה כמובן.
לא נחזור על הדברים החשובים שאמר דוקטור עופר רימון לגבי החשיבות של למידה מותאמת למאה ה-21, על הטכנולוגיה המתקדמת שהיא כאן. אני רק אחזור ואומר שבהוד השרון בתי-הספר וכיתות הלימוד מצוידים, עוד לפני היות הטאבלטים, במקרנים, בלוחות חכמים, במחשבים, והמורים מיומנים ומנוסים - - -

קריאות:

- - -

יפה עזרא:

והמורים הם מנוסים, מיומנים, מורים שהם מקצועיים ויודעים לעבוד באמצעים דיגיטליים מתקדמים.

אני אומר עוד משפט אולי: כל עיר - - -

היו"ר עמרם מצנע:

דרך אגב, מי מימן את כל הלוחות החכמים - - -?

יפה עזרא:

עיריית הוד השרון.

אני אומרת שכל עיר וסדרי העדיפות שלה. עיריית הוד השרון – החינוך בראש. זה בראש סדר העדיפויות. אין לנו אצטדיון כדורגל מפואר, אין לנו אולמות מפוארים, אבל יש גם יש השקעה בלתי רגילה ומיוחדת בחינוך. בשבוע שעבר דובר צה"ל פרסם את נתוני הגיוס לפי רשויות: בנים – מקום שלישי בארץ, הוד השרון; בנות – מקום ראשון בארץ, הוד השרון. ואחוזי הזכאות לבגרות גבוהים - - -

קריאה:

רגע, מה הקשר לדיון?

יפה עזרא:

שייך מאוד.

עיסאווי פריג':

מה זה קשור לדיון אבל?

יפה עזרא:

שייך מאוד. אנחנו מחנכים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

חבריי חברי הכנסת, תהיו קצת סבלניים - - -

עיסאווי פריג':

זה לא קשור לדיון אבל.

יפה עזרא:

כן, שבוע הסובלנות. אני אקשור את זה לדיון. בהוד השרון מחנכים גם לערכים וגם למצוינות.

אני חוזרת לטאבלטים: שיתופי הפעולה עם המשרד התחילו במארס 2013. אנחנו, במארס 2013, ישבנו עם נציגי המשרד, עם האנשים הרלוונטיים, עם הגברת אורית טאטי, עם הגברת נחמיה, וביקשנו נהלים והנחיות של המשרד – איך נכנסים לתכנית כזאת, איך נכנסים למיזם כזה. קיבלנו חומרים. עבדנו והתקדמנו יד ביד עם הנהגת ההורים היישובית, שהנציגים שלה יושבים פה, ועם משרד החינוך ביחד עם הרשות.

בחודש יוני נשלחו בכתב מכתבים לכלל ההורים הרלוונטיים – לא לרכוש ספרי לימוד. אנחנו רואים בטאבלט את החלופה לספרי לימוד. ולא לרכוש ספרי לימוד כיוון שתהיה למידה בטאבלטים. בהמשך היו מפגשים גם עם מליאות ההורים בכיתות, - -

קריאה:

- - -

יפה עזרא:

- - שהוכנה מצגת, והמנהלות הסבירו להורים בכיתות מה המשמעות, מה הערך, מה המטרות, מה החשיבות ומה הקשיים. קיבלנו הסכמה של 90%, קצת אולי יותר אם אני משקללת את ארבעת - - -

קריאה:

- - - באמת - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אבל עם כל הכבוד, אתם יודעים שבמדינת ישראל הוויכוח הוא רק על העובדות. אז חכו. כל אחד יגיד את מה שהוא מבין.

עיסאווי פריג':

אבל צריך לשמוע גם את הצד השני, כי - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אבל צריך לשמוע קודם.

יפה עזרא:

אז אולי שווה פירוט: בית-ספר המגן – 97 מתוך 97. בית-ספר ממלכתי א' - - -

קריאה:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא. לא. לא. לא כך - - -

קריאה:

לא, קנו, קנו. לא הביעו הסכמה, לא החתימו אותם - - -

יחיאל חיליק בר:

וגם למה קנו. וגם למה קנו.

קריאה:

לא, באמת - - - לא פשוט.

קריאות:

- - -

יפה עזרא:

איש לא ביקש מאיתנו - - -

עיסאווי פריג':

כמה העירייה השקיעה - - -?

קריאה:

קנו. קנו. לא השכירו.

היו"ר עמרם מצנע:

לא, אבל אי אפשר ככה לנהל דיון. אני נורא מצטער. כן, בבקשה, תמשיכי.

יפה עזרא:

אוקיי. אז אני חוזרת ואומרת ואני עומדת מאחורי מה שאני אומרת, ש-90% מההורים רכשו טאבלטים, וכשמשרד החינוך הנחה אותנו לבקש חתימות בכתב עשינו גם את זאת, ותיקנו וביקשנו, בהנחיה של המשרד, שלצערי לא הייתה קודם, אבל ברגע שהיא ניתנה ביצענו אותה.

רכשנו, ופה אני רוצה לציין בהדגשה: לא רק לילדים שהוריהם, ידם אינה משגת לרכוש, אלא גם לילדים שמשתמשים בזה כאמצעי הנגשה ולילדים בעלי צרכים מיוחדים. גם לילדים אלה רכשה עיריית הוד השרון טאבלטים אישיים ונתנה להם אותם באהבה ללא עלות בכלל, כולל ביטוח.

נותרו 29 תלמידים בכל ארבעת בתי-הספר, שהם למטה מ-10%; יש לנו 382 תלמידים בשכבה המדוברת, ו-29 שלא רכשו והתבקשו לקנות ספרים. יחד עם זאת, ישנם מחשבים חלופיים, ניידים, בבית הספר שישמשו את הילדים בכל פעילות שבה יתר הילדים נזקקים למכשיר טאבלט או למחשב נייד.

קריאה:

אז למה צריך - - -?

עיסאווי פריג':

אולי תתייחסי לעלות התקציבית.

היו"ר עמרם מצנע:

חבר הכנסת עיסאווי פריג'.

יפה עזרא:

זה רק לתלמידים שההורים שלהם סירבו לרכוש עבורם את הטאבלטים.

עיריית הוד השרון השקיעה – נשאלתי קודם מה עוד עשתה עיריית הוד השרון – אז עיריית הוד השרון השקיעה בתשתיות. ישנן תשתיות מיוחדות שנדרשות בארבעת בתי-הספר האלה, והושקע בזה; בדיקות קרינה שנעשו ובשקיפות מלאה הופצו להנהגות ההורים ולכל ההורים, לכל מי שרוצה לראות את בדיקות הקרינה. נבצע אותן בהמשך מעת לעת גם הלאה כדי לעקוב, מפני שבריאותם של הילדים קודמת לכל דבר אחר; עיריית הוד השרון השקיעה ברכישת אמצעי הקצה למורים עצמם, וכפי שכבר נאמר, לתלמידים שנזקקים לעזרה של הרשות.

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי. אני חושב שהצגת את התמונה.

יעקב בן עמי:

איזו חברה, אגב, עשתה אצלכם את בדיקות הקרינה?

היו"ר עמרם מצנע:

חברים, אני אבקש, יש פה יושב ראש הנהגת הורים של הוד השרון?

קריאה:

כן. כן.

היו"ר עמרם מצנע:

בבקשה.

יחיאל חיליק בר:

אני מבקש לדבר לפני, אדוני היושב-ראש. אני חייב לצאת להחליף את חברת הכנסת עליזה לביא בוועדה וביקשתי לדבר.

היו"ר עמרם מצנע:

אוקיי. בבקשה.

יחיאל חיליק בר:

קודם כל, אני מודה לקבוצת ההורים שהביאה לתשומת לבנו את הדבר הזה: לגברת ברכת קלימשטיין וההורים.

אני רוצה להתייחס גם לדברים שאמרה נציגת החינוך בהוד השרון וגם לדברים של דוקטור עופר רימון. תראה, קודם כל, לא יכול להיות שמשרד החינוך יזרוק להחלטת ההורים, מבחינה מימונית, פדגוגית, בריאותית, מה שלא יהיה, החלטה ממלכתית שאתם קיבלתם כמשרד. החלטתם לעשות איזשהו שינוי? לא מקובל שתזרקו את זה להחלטת ההורים, בין אם מסכימים 90% או 97% או 95%. ואת יודעת מה, אני גם רוצה לשאול, אלה שמסכימים, למה הם מסכימים?

יפה עזרא:

אני אגיד לך תיכף.

יחיאל חיליק בר:

אני קיבלתי מכתבים מהורים מהוד השרון שקנו גם אם הם לא יכלו בגלל לחץ חברתי.

קריאה:

כי הם פחדו.

יחיאל חיליק בר:

לא בא להם לבוא לבית-הספר ולהגיד להם: אני מסכן ולא יכול לקנות טאבלט לילד שלי. ויכול להיות שהם קנו אותו על חשבון ארוחת בוקר נורמלית שהם יתנו לו, כי הלחץ החברתי בכיתה הוא כזה שלא יאפשר - - -

קריאות:

- - -

יחיאל חיליק בר:

יש פה החלטה של מערכת החינוך. היא בעצם עושה הפרטה של שירות, אבל היא לא מפריטה אותו לאיזו חברה והיא לא צריכה להפריט אותו בכלל – היא מפריטה אותו להורים. זאת אומרת, היא אומרת להורים: אנחנו החלטנו. אין לכם את הכלים לבחון את זה פדגוגית, בריאותית. אין לנו יכולת לממן לכם את הדבר הזה. אתם – take it or leave it.

עופר רימון:

אבל העובדות לא נכונות.

יחיאל חיליק בר:

עכשיו, מה עם שכונות בהוד השרון או בכלל, עם ערים, שידם של ההורים אינה משגת? ואני אומר את זה כי קיבלנו פניות מהורים.

לכן, מה שאני רוצה בקצרה לבקש, אדוני היושב-ראש, זה ככה: אם משרד החינוך עשה רפורמה, שיכול להיות שהיא מבורכת, צריך להסביר אותה להורים. יכול להיות שתהיה התנגדות. לפני שמנחיתים על ההורים את הסיפור הזה של הטאבלטים, בוא נשלב אותם בדיון הזה אם זה בכלל משהו שהם רוצים. אבל נניח שזה דיון של החלטה שהיא מבורכת וההורים רוצים את זה, זה דבר שאתם, אנחנו כמדינה, כמשרד החינוך, צריך לקחת עליו אחריות ולממן אותו מאל"ף עד ת"ו. לא לסמוך על עיריית הוד השרון שבמקרה היא עירייה עשירה ונחמדה ויפה שיכולה לממן את זה, אלא להחליט: או מחליטים ומתקצבים עיריות כדי שהן יממנו את זה או שמשרד החינוך מממן את זה. לתת את זה להורים ולתלמידים בלי הכנה, בלי להתייעץ איתם ובלי לממן את זה, זה יוצר איפה ואיפה, זה יוצר השקעה של ההורים, כספית, בדברים שאולי הם לא יכולים, זה יוצר לחץ חברתי. ואני חלילה – לסיום – לא רוצה לחשוב על ילד שיושב בכיתה ויש לו טאבלט, אל מול ילד שאין לו טאבלט או על שני ילדים שיש להם טאבלט, אבל אחד, הטאבלט הזה זה במקום דברים חיוניים אחרים, ולזה אני אשמח אם המשרד יתייחס.

היו"ר עמרם מצנע:

כן, תודה רבה.

צביקה כספי:

רבותיי, גם צריכים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא, לא, תסלח לי, לא קיבלת רשות דיבור.

צביקה כספי:

גם בת-ימים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא קיבלת רשות דיבור.

צביקה כספי:

גם בת-ימים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא קיבלת רשות דיבור.

יחיאל חיליק בר:

זה הוד השרון כדוגמה. זה לא קשור.

היו"ר עמרם מצנע:

בבקשה, יושב ראש הנהגת ההורים של הוד השרון.

יהודית גידלי:

תציג את עצמך, בבקשה.

מירום שיף:

שמי מירום שיף, אני יושב ראש הנהגת ההורים בהוד השרון.

עיסאווי פריג':

ועד ההורים, אתה מתכוון.

היו"ר עמרם מצנע:

הנהגת ההורים.

מירום שיף:

הנהגת ההורים.

היו"ר עמרם מצנע:

כן, בבקשה.

מירום שיף:

בהוד השרון הפרויקט הזה נעשה בשיתוף מלא עם הנהגת ההורים, יחד עם המשרד. אני לא אחזור פה על הדברים שנאמרו גם על ידי המשרד וגם על ידי הגברת יפה עזרא. ורק לעצם העניין: אנחנו מואשמים חדשות לבקרים שאנשים בהוד השרון קנו טאבלט מלחץ חברתי. אני רוצה לציין שהטאבלט בהוד השרון בא במקום ספרי הלימוד. בהוד השרון, כמעט בכל בתי הספר אין השאלת ספרים. עלות ספרי הלימוד בכיתה ה' היא מעל 700 שקלים. בכיתה ו' היא גם כן מעל 700 שקלים. הפרויקט הזה, הטאבלט אמור לשמש אותנו לשלוש שנים. אנחנו לא מעמיסים על ההורים מעבר לעלויות הרגילות שהם היו משלמים עליהן בין כה וכה.

הטאבלט בפרויקט שלנו נפרס ל-36 תשלומים. כך שאין פה שום העמסה מעבר למצב הסטנדרטי שאנחנו בתור הורים שילמנו. כמובן שאנחנו בתור הורים נשמח שמדינת ישראל תקנה לנו את הספרים, את הטאבלטים וכל דבר ודבר שבמדינה אפשר לקבל אותו. אבל זו לא המציאות שלנו.

עופר רימון:

לא ריאלי.

מירום שיף:

ועדיין חשוב לנו שהילדים שלנו יתקדמו, יעברו לפרויקט של המאה ה-21, כי אנחנו לא רוצים שהם ילמדו כמו שהם למדו - - -

אילן זנו:

- - -

מירום שיף:

ואנחנו רוצים שהילדים שלנו יתקדמו וילמדו, ולא כמו שאנחנו למדנו לפני 20 ו-30 שנה. זה לגבי ההאשמה שאנחנו - - -

קריאה:

יצרת את - - -, יצרת את - - -

קריאה:

הם התקדמו לאט - - - עם השני.

היו"ר עמרם מצנע:

אדוני. אני אתחיל להוציא אנשים החוצה. כל אחד רוצה לדבר, צריך לכבד את האחר.

מירום שיף:

עכשיו, אנחנו, הפרויקט הזה עלה להורים 36 שקלים בחודש, מי שפרס את זה. אפשרנו לכל ההורים להביא גם מכשיר מהבית. לגבי מי שמדבר על ספרים משומשים אנחנו מאפשרים להם להביא את הטאבלט מהבית.

קריאה:

- - -

מירום שיף:

גם להורים שהביאו טאבלט מהבית נתנו, העירייה נתנה את ספרי הלימוד בחינם. זאת אומרת, לא היה פה שום איפה ואיפה.

לגבי אותם הורים שמבחינות אידיאולוגיות, שגם אותם אנחנו מייצגים וגם אותם אנחנו מחבקים, והילדים שלנו משחקים איתם במגרש המשחקים גם מעבר לטאבלט, וצריכים להשאיר את הדברים במקומות הנכונים; בסוף יש פה ויכוח על טאבלט ולעזוב את הילדים בצד; גם להם אפשרנו והעמידו עכשיו, אחרי שהמשרד נדרש, העמיד מחשב נייד לאותם ילדים שבזמן השיעור יכולים ללמוד, ואין שום איפה ואיפה גם בזמן השיעור.

אני שואל אתכם, חברי הוועדה: איפה הבעיה בכלל? עכשיו יש כמה הורים, ואני קראתי את כל המכתבים שנשלחו, ששואלים למה לא נתנו מחשב לבית, לילדים, לעשות שיעורים בבית. האם לאותם ילדים אין מחשב בבית?

קריאה:

יש.

מירום שיף:

ילד שאין לו מחשב בבית ולא יכול לעשות שיעורים – אנחנו נקנה לו. אבל זה לא הסיפור. הסיפור פה הוא אנשים שמבחינות אידאולוגיות – ואני מכבד אותם דרך אגב. זה לא דבר רע הסיבות האידיאולוגיות האלה – החליטו שהם לא קונים טאבלט. אבל האם בגלל זה הרוב, שהוא 92% מההורים, לא זכאי ללמוד ולקדם את ילדיו? יש פרויקט במדינת ישראל של המאה ה-21, שמשרד החינוך לא יודע לתקצב את כל בתי הספר במדינת ישראל. כמובן שאני בתור הורה רוצה שיתקצבו את כולנו, אבל מה לעשות, זה לא קורה. אז אסור לנו להתקדם בינתיים?

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי. אוקיי. תודה. כן, תודה.

אני אבקש עכשיו, אני רואה שזה רק אימהות, אז - - -

קריאה:

יש גם אבא אחד.

היו"ר עמרם מצנע:

מי מדבר בשם הורי בית הספר לפיד?

הדס תגרי:

אני אבקש. אני - - - לפיד.

היו"ר עמרם מצנע:

את, הגברת הדס תגרי?

הדס תגרי:

הדס תגרי.

היו"ר עמרם מצנע:

בבקשה.

קריאה:

היא לא מייצגת את הורי - - -

קריאה:

היא לא מייצגת את לפיד.

קריאה:

היא לא מייצגת - - -

עיסאווי פריג':

בסדר. נשמע את דעתה. בסדר. אז מה?

קריאה:

יש פה את חברת ההנהגה של לפיד.
קריאה:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

בסדר. בסדר.

עיסאווי פריג':

אז נשמע את דעתה, היא לא מייצגת - - -

היו"ר עמרם מצנע:

עכשיו תדבר הגברת הדס תגרי, ואחר כך ידבר נציג הנהגת ההורים של בית הספר לפיד, ואחר כך נעבור לבית הספר השני. בבקשה.

יפעת קריב:

ובינתיים קצת חברי כנסת - - -

היו"ר עמרם מצנע:

תנו, אבל תנו לשמוע. תראו, אתם אולי מעורבים. תאמינו לי, אני קראתי את כל החומר שקיבלנו ואני רוצה לשמוע.

יפעת קריב:

אנחנו רוצים רק לשמוע.

עיסאווי פריג':

יש לך יתרון יחסי עלינו.

היו"ר עמרם מצנע:

אין לי יתרון יחסי עליכם. החוכמה היא להגיע לסטיספיקציה בסוף הדיון, לא - - -

משה מזרחי:

פה מדברים על טאבלטים. אדוני היושב ראש, הסיפור זה לא הטאבלטים ולא הוד השרון. זה לא הטאבלטים.

היו"ר עמרם מצנע:

כן, בבקשה, הגברת הדס תגרי.

הדס תגרי:

בוקר טוב. אני ביחד עם קבוצה של אימהות וגם אבות, אבל נכון שאנחנו מגיעות יותר אימהות. כי כשזה מגיע לחינוך של הילדים, בדרך כלל זה הנשים קצת יותר פעילות.

אני מייצגת לא את כל הורי בית הספר לפיד. אני לא חושבת, דרך אגב, שיש פה מישהו שמייצג את כל הורי בית הספר לפיד. אני מייצגת קבוצת הורים בבית הספר שהתנגדה למהלך, למתווה המסוים הזה של הרכישה של ההטמעה באמצעות רכישת הטאבלטים על ידי ההורים, באופן שבו הוא הוצע.

באמת, יש כמה נקודות שאני חייבת להבהיר מההתחלה: האופן שבו הדברים מוצגים הוא ממש לא מדויק. כמו שלכל אורך הדרך ממש עשו לנו ועושים לנו עדיין מסע דה-לגיטימציה. לא ניתנה הסכמה של 90% מההורים בהוד השרון. בסופו של דבר, בעקבות ההתנהלות הבאמת שערורייתית – ומי שמכיר אותי יודע שאני לא משתמשת במילים כאלה בקלות דעת – נרכשו טאבלטים על ידי כ-90% מההורים בארבעה בתי ספר.

אני יכולה להגיד לכם באחריות שלפחות חצי; אתם יודעים מה, באחריות, לפחות 40% מההורים שרכשו טאבלטים. אם אתם שואלים אותם עכשיו: אתם רוצים להחזיר את הטאבלט ולקבל את הכסף בחזרה, ובואו נעשה את הפיילוט שאנחנו הצענו? היו חותמים לכם. לפחות, אני מכירה, אני יכולה לתת שמות. המון-המון-המון הורים שרכשו למרות שהם נגד התכנית הזאת וחושבים שהיא גרועה.

התכנית הזאת – נכון שנשלחה לנו בסוף חודש יוני. שתי מילים על איך הדברים התפתחו. אני חושבת שזה חשוב להבין את זה: בסוף חודש יוני נשלח לנו מייל – בשנה הבאה יהיו טאבלטים. זה נשמע נורא מגניב לכולם. כולנו הלכנו לנו לעניינינו בקיץ. הקיץ הזה, כידוע לכולכם, לא היה קיץ מי יודע מה במדינת ישראל, ולא שמענו יותר מהסיפור הזה עד השבוע הראשון לתחילת שנת הלימודים. כשאז כינסו אותנו ואז הציגו לנו בפעם הראשונה והאחרונה את הפרויקט הזה, כולל הסכום, 1,300 שקלים, שפה זה מתחיל. כי זה עוד 220 שקלים ביטוח לשנה. זה לא כולל שבר – 150 שקלים עד 250 שקלים למסך, שכולנו יודעים שזה קורה עם הטאבלטים. זה לא כולל החלפת סוללה אחרי שנה וכולי וכולי. כל ההצגה על פני שלוש שנים היא: מי יודע איפה הילדים יהיו בעוד שלוש שנים. אוקיי? וכשמדובר בסכומים שנכנסים כביכול לתשלומים מרצון – בסוגריים: לא חושבת שזה יכול להיכנס, לא מבחינת הסכומים ולא מבחינת האופי של מה שמדובר עליו, שזה הליבה של תכנית הלימודים. אבל אם זה תשלומים מרצון, אנחנו, ההורים, רשאים להחליט האם אנחנו מעדיפים לקנות טאבלט או שאנחנו מעדיפים בכסף שלנו לקנות ספרים. דרך אגב, חבל מאוד שאנחנו לא בפרויקט השאלת ספרים. זאת שאלה בפני עצמה.

הדברים מעולם לא הוצגו להורים. מעולם לא נאמר להורים: אנחנו צריכים את ההסכמה שלכם. בואו, תחתמו שאתם מעוניינים. בואו, תבינו שאתם גם לא חייבים להסכים. אנחנו התחננו. אני, באופן אישי, בשיחה למנהלת: את חייבת להגיד להורים שצריך את ההסכמה שלהם. כתבנו מכתבים לפני שפנינו הלאה, לפני שיצאנו לתקשורת. רדפו אחרינו עיתונאים מהרגע הראשון, אמרנו: אנחנו לא רוצים לדבר אתכם. תנו לנו לסדר את העניינים. פנינו, הוציאו חוזר: בואו, כולכם, ההורים, תקנו. אף מילה שאתם לא חייבים, אף מילה על חלופות. כלום. לא הציגו טפסים. במגן ובממלכתי א' אף הורה לא חתם על טופס, לא הציגו להם טפסים.

קריאה:

זה לא נכון.

הדס תגרי:

אוקיי? לא הציגו להם טפסים, הם לא חתמו. אוקיי?

אחרי שאנחנו הגענו עד לדוקטור חגית מאיר והיא הוציאה לנו את המסמך הזה שאומר שהוראות חוזר מנכ"ל בעניין תשלומים מרצון לא קוימו: לא התבקשה ולא התקבלה הסכמה של ההורים, לא בכלל ולא מיודעת ולא חופשית; ולא שוריינו חלופות למתנגדים, שאף אחד לא יודע כמה הם כי לא שאלו; ולכן לא ניתן להתקדם. אנחנו פנינו לפני שהתחילה המכירה וצריך לעכב את המכירה.

ואחרי שהיא הוציאה את הדבר הזה עוד יצא חוזר של הגברת יפה עזרא ביחד עם המפקחת, דוקטור איילה ניקולא. דרך המנהלות הן הפיצו את זה אלינו, ההורים: אל תשימו לב למה שאומרים ההורים המטעים האלה. גשו לקנות, גשו לקנות. אנשים קנו. ועד הרגע האחרון, אנשים חיכו אצלנו עד הרגע האחרון ולא הלכו לקנות כי הם קיוו שתיעצר המכירה, אבל הם אמרו לנו: טוב, אין מה לעשות, זה מה שיש והלכו לקנות. זה מהלך שנכפה כאן על ההורים.

אנחנו הוצאנו מכתב מיד, זמן קצר אחרי שהוצגו לנו הדברים, עם ההשגות שלנו. אמרנו: תקשיבו, ביררנו קצת. יש אולי שלושה בתי ספר יסודיים – אנחנו מדברים על ילדים בכיתה ה' – אולי שלושה בתי ספר יסודיים, - - - שהצלחנו לברר. שאלנו, שאלנו את המנהלת, שאלנו את הנהגת ההורים, שאלנו את כולם: איפה יש בתי ספר שכבר עשו מהלך כזה? תציגו לנו, תגידו לנו מה הלקחים. אחד לא הוצג בפנינו. עד עצם הרגע הזה לא הוצג בפנינו. אנחנו הבנו שיש אולי שלושה בתי ספר שבמתווה של ללמוד עם מכשיר מהבית. גם לא, יותר מ-50%, 60% משעות הלימוד. אמרנו: הדבר הזה זה משהו סופר ניסיוני. המורים שלנו רק בסוכות התחילו לעבור את ההכשרה. רגע, רגע, מה הלחץ? הילדים בכיתה ה'. בואו נחכה עם הדבר הזה. הסוסים דהרו קדימה, רמסו אותנו בדרך.

היום באים כולם לפה ומציגים – ובאמת סליחה אם אנחנו נרגשות או נרגשים – והם אומרים: זו קבוצה קטנה של הורים שלא רוצה. באמת שזה מאוד-מאוד מקומם. כשהיועצת המשפטית של משרד החינוך מקבלת מכתב, אז היא אומרת: תעצרו את המכירה, והכול ממשיך והכול ממשיך, ואז מציגים להורים שבאים לקנות: בואו, תחתמו על טופס הסכמה. וחלק מההורים אמרו: אבל אני לא מסכים, אני לא רוצה, בואו תבטלו, הרגע אני חותם. אז חלק חתמו וחלק לא חתמו. חתמו ולא הבינו למה זה משנה, הרי הם באים כבר לקנות, ולא הבינו את כל המהלך הזה. זה הדברים.

והיום אומר על זה שסיפקו לכל האחרים מחשבים: סיפקו מחשבים אחרי שהילדים שלנו ישבו שבוע בכיתות כשאין להם מחשבים, כשהאחרים כבר מתחילים להטעין להם תוכנות ואנחנו במכתבים נרגשים למי מי שרק מוכן. בסוף קיבלנו תשובה ממתאמת משרד החינוך אל מול הכנסת, כי כבר היה קבוע הדיון בכנסת, שהנה הנה המחשבים מגיעים, ואנחנו עוד לא יודעים אם מגיעים. יום אחד הגיעו - - -

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי, הגברת הדס תגרי. תודה.

קריאה:

אגב, זה לא רק בהוד השרון.

הדס תגרי:

אז אנחנו פה, אנחנו פה. לא מספיק לדבר על הנהלים לשנה הבאה, אלא על מה קורה איתנו עכשיו בהוד השרון.

היו"ר עמרם מצנע:

ראש ארגון או הנהגת ההורים של בית הספר. מה השם שלך?

מירי לוי:

שלום, שמי מירי לוי. אני בהנהגת ההורים, אני הגזבר של בית הספר לפיד. אני בהנהגת ההורים הרבה שנים. הייתי גם יושבת ראש בהנהגת ההורים בלפיד וגם בעיר. יש פה גם אבא שהוא בעד, ואני אשמח שישמעו גם את הצד השני.

אני רוצה להעלות כמה דברים שהם לא ברורים לי מראש: ממתי הורים מתערבים בהחלטות של משרד החינוך?

הדס תגרי:

אתם הורים - - - אתם הורים - - -

מירי לוי:

אני מדברת, יש פה - - - אני חברה - - -

קריאה:

את כמו נציגת עירייה, לא כהנהגת הורים.

מירי לוי:

חבר'ה, אני נציגת הורים, ותיכף אני אסביר למה אני מתכוונת. אוקיי?

קריאה:

את ממש לא נשמעת ככה.

קריאה:

למה אתה מפריע פה?

קריאה:

למה אתה מפריע באמת?

מירי לוי:

אני חברה ב"מהות". אני מאמינה שאתם מכירים. אני נציגת הורים בדבר שנקרא "מהות", שבטח אתם מכירים, שהגברת רינה כהן וכל חברי החינוך נמצאים בו. ששם מדברים על נושא של מעורבות הורים, ואני בעד, אבל יש גבול מאוד גדול בין מעורבות להתערבות. ולפי דעתי, ההורים פה חצו את הגבול. ותיכף אני אסביר את כל מה שאני אומרת. בהתחלה, כשמשרד החינוך רוצה לצאת לתכנית – אני בעד לשתף הורים. לשמוע את ההורים, לראות את הבעד ואת הנגד. ודרך אגב, זה לא טאבלטים. זה יכול להיות מחר מחשבון לימוד לבגרויות במתימטיקה שיש בו פונקציות חדשות או בדידים או כל דבר אחר שמשרד החינוך יאמין שהוא יתרום לחינוך של הילדים שלנו. וחברים, מחשבים זו הקדמה, טאבלטים זו הקדמה. לא מדובר על לשחק אחר הצהריים - - -

קריאות:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

הגברת מירי לוי, אני מבקש שתתמודדי. הדיון הוא לא אידיאולוגיה על התכנית, הדיון הוא יותר.

מירי לוי:

לא, לא. אני, מבחינתי - - -

היו"ר עמרם מצנע:

את מייצגת את הנהגת ההורים של בית הספר.

מירי לוי:

אני מייצגת את ההורים שהם - - - בעד. ויש פה - - -

קריאה:

- - -

מירי לוי:

את הנהגת ההורים. הנהגת ההורים הייתה בעד. ראו את זה.

קריאות:

- - -

מירי לוי:

היה שיתוף.

היו"ר עמרם מצנע:

אני רוצה לשאול אותך אבל איזה תהליכים עברתם עם ההורים בתוך בית הספר?
מירי לוי:

אז אנחנו נסביר. אז קודם כל, זה אחד שהוא דבר שהוא מבחינתי מאוד חשוב, וראוי לציין, וזו נקודה לשאלה למשרד החינוך. יצאו, אנחנו ישבנו, יושבים בהנהגת ההורים, הפרוטוקולים של הנהגת ההורים מפורסמים בכל מקום ואפשר גם לקרוא אותם. מי שמתעניין ורוצה לדעת. ביוני יצא מכתב ראשון, שאחריו יצאו עוד ארבעה מכתבים בנושא של הטאבלטים, שזה משהו - - -

הדס תגרי:

מה פתאום.

קריאה:

- - - מכתבים - - -

הדס תגרי:

מה פתאום. אף מכתב לא יצא, כל הקיץ. באמת.

מירי לוי:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

כן. הגברת הדס תגרי.

הדס תגרי:

אי אפשר להגיד דברים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

נו, חברים, זה לא בית משפט פה. נו, באמת.

הדס תגרי:

לא, אבל יש איזה מינימום - - -

היו"ר עמרם מצנע:

זה לא בית משפט פה.

הדס תגרי:

איזה מכתבים? את - - -

היו"ר עמרם מצנע:

כל אחד יכול להגיד את מה שהוא רוצה.

קריאה:

נעביר לך.

היו"ר עמרם מצנע:

בבקשה.
מירי לוי:

המכתבים מוצגים פה.

יצאו מכתבים. רוב ההורים, וגם יש פה הורים שהם בעד – הם בעד.

עכשיו, מה שהכי מרגיז בכל הנושא הזה; ודרך אגב, אלה שהם אידיאולוגית לא מוכנים לפרויקט, אני מעריכה אותם. מעריכה אותם.

הדס תגרי:

אנחנו לא אידיאולוגית לא בפרויקט. אנחנו בעד מינהל תקין.

קריאה:

- - -

מירי לוי:

אבל אם יקראו את המכתבים שבסופו של דבר מה שהם דורשים זה: אנחנו מוכנים לפרויקט רק תנו לנו טאבלט מתנה.

הדס תגרי:

אוי, באמת. איזה - - - שערורייה.

קריאות:

- - -

הדס תגרי:

זו הדה-לגיטימציה שהם עושים לנו.

מירי לוי:

ואני חושבת שפה – הנה זה רשום, שחור על גבי לבן. רשום. זה המכתב שהם הוציאו, שחור על גבי לבן.

אז בגלל זה אני אומרת: אם הוויכוח הוא עקרוני – זה סוג אחד; אם הוויכוח: בואו ותממנו לי את הטאבלט – הוא משהו אחר לחלוטין.

קריאה:

- - -

הדס תגרי:

אוי, באמת. באמת

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי. כן. משפט אחרון, בבקשה.

מירי לוי:

שוב, אנחנו מאוד בעד. אנחנו חושבים, אנחנו רואים איך זה מתנהל. אנחנו כבר רואים מורים, אנחנו רואים איך שזה הולך. אנחנו מאוד בעד. ויש פה גם הורה שהבת שלו משתמשת עם הטאבלט, אז אני אשמח אם תוסיף כמה מילים.

היו"ר עמרם מצנע:

תודה.

מי מייצג את בית הספר רבין? הגברת ברכת קלימשטיין לוי?

קריאה:

לא, מה פתאום.

קריאה:

לא.

קריאה:

היא מייצגת את - - -

קריאה:

היא מייצגת את המתנגדים.

ברכת קלימשטיין לוי:

לא מייצגת אף אחד, - - - עצמי. אז אם אני, יש לי - - -

היו"ר עמרם מצנע:

את חתומה על המכתב, אז אני - - -

ברכת קלימשטיין לוי:

לא, לא. בשמחה. אני מייצגת את עצמי, אבל לא הורי רבין ואני לא בוועד הורים - - -

ברכת קלימשטיין לוי:

קוראים לי ברכת קלימשטיין לוי. אני אימא לשני ילדים בכיתה ה', תאומים, בן ובת, בשתי כיתות שונות. אני אימא לארבעה ילדים המערכת החינוך הממלכתית, והנושא פה הוא ממש-ממש לא טאבלטים. וכל ניסיון לשים את זה ולצמצם את זה לנושא הטאבלטים או לנושא הוד השרון הוא ממש חוטא למטרה שלשמה התכנסנו פה. הנושא העיקרי הוא מי מקבל החלטות במדינת ישראל בנושאים חינוכיים?

קריאה:

בדיוק.

ברכת קלימשטיין לוי:

מי הסמכות השלטונית? אני כהורה יודעת שאני עד גיל 18 מקבלת החלטות עבור הילדים שלי, וזה משפט שהם שומעים: כשתהיה בן 18 תקבל החלטות. אני מבקשת שהילדים שלי יקבלו את הסמכות השלטונית של משרד החינוך, שיש לו את הכלים הפדגוגיים, החינוכיים והחברתיים לקבל החלטות. לאף הורה, יהיה מקצועי ככל שיהיה, כל אחד בתחומו, ויש פה הורים, באמת מהאליטה של החברה הישראלית, אין יכולת, גם אם יש רצון, אין יכולת לקבל החלטות פדגוגיות, בריאותיות, חברתיות, רגשיות. אין לאף אחד מההורים יכולת להבין או לנתח את מכלול השיקולים כדי ללכת לפרויקט מהסוג הזה שהוא פרויקט שנוגע בליבת הלימודים.

קריאה:

טיפה הגזמת, לא?

היו"ר עמרם מצנע:

משרד החינוך החליט. זה לא הוויכוח.

ברכת קלימשטיין לוי:

לא, לא, לא. משרד - - -

קריאה:

- - -
ברכת קלימשטיין לוי:

לא. משרד החינוך שלח את ההורים לריב בינם לבין עצמם האם הם מעוניינים בטאבלט, כן או לא.

היו"ר עמרם מצנע:

הגברת ברכת קלימשטיין לוי, בואי נחדד רגע: משרד החינוך החליט על הכיוון - - -

יפעת קריב:

למה? דוקטור עופר רימון נמצא כאן והוא - - - את האוטוריטה המקצועית.

היו"ר עמרם מצנע:

הוא החליט.

הדס תגרי:

אבל אנחנו - - - אבל הוא לא שלח לנו - - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא, כי את מעלה שאלה נכונה מאוד, אבל אני חושב שאת - - -

הדס תגרי:

הוא לא החליט שהוד השרון תיכנס לפרויקט הזה.

יפעת קריב:

לא. ממש לא. זה לא נכון.

היו"ר עמרם מצנע:

את מעלה שאלה נכונה אבל התשובה עליה היא ברורה: משרד החינוך החליט. הוא גם הציג את התכנית הזו אצלנו לפני חצי שנה, משהו כזה. הוא החליט.

ברכת קלימשטיין לוי:

השאלה אם הוא יכול לכפות. אם כן, בוודאי - - -
היו"ר עמרם מצנע:

את בעצמך אמרת - - - יחליט.

ברכת קלימשטיין לוי:

לא. אבל רק רגע, אדוני היושב ראש: אני מעולם, מעולם לא התערבתי בשיטת הבדידים ולא עניין אותי אם לומדים חשבון או תורה כי משרד החינוך החליט והוא מלמד.

היו"ר עמרם מצנע:

הגברת ברכת קלימשטיין לוי, אבל את סותרת את עצמך. כי אילו משרד החינוך היה, במסגרת ההחלטה הזו, גם מחלק לכולם את כל האמצעים, אז על מה היה הדיון פה? היה הדיון על האידיאולוגיה.

ברכת קלימשטיין לוי:

עוד פעם: ברגע שמשרד החינוך מחליט, אני כאימא יכולה להביע את דעתי על איך לומדים תורה או חשבון, אבל משרד החינוך הוא האוטוריטה, הוא הסמכות - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אז הוא החליט.

הדס תגרי:

לא. הוא אמר שההורים החליטו - - -

ברכת קלימשטיין לוי:

אז זה מה שאנחנו רוצים לברר. אנחנו לא הבנו באיזה עולם אנחנו חיים עד רגע זה.

אם משרד החינוך החליט שזה מה שהוא עושה, אני רוצה לשאול את השאלה, באמת-באמת, היות ואני לא מבינה – אני אזרח שומר חוק, וכל מה שמשרד החינוך יעשה ויגיד לי לעשות אני אעשה גם אם זה לא מוצא חן בעיניי. ויש לי ביקורת, כזאת או אחרת, ואני שולחת את הילדים בלב שלם ובנפש חפצה לחינוך הממלכתי. אני רוצה להבין האם ברגע שמשרד החינוך החליט, האם כל ראש עיר רשאי לחייב את כל ההורים להיכנס - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אז הגעת עכשיו לשאלה העיקרית: זה עניין הקנייה של המכשיר.

ברכת קלימשטיין לוי:

עוד פעם, זה לא, אני רוצה לחדד: נכפה עלינו להילחם באמצעים כספיים. היות ושלחו אלינו: תשלמו, הדבר יכול - - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא, אבל אם, למשל, משרד החינוך או ראש העיר היו מחליטים לגבות את התכנית הזו בכך שהטאבלטים נקנים על ידי הממסד, אז כל השאלות שלך היו נגמרות?

ברכת קלימשטיין לוי:

לא, ממש לא. אבל אז יכולתי – תראו, עוד פעם: צריך להבין מי מקבל את ההחלטות. אם מי שרשאי על פי חוק לקבל את ההחלטות זה משרד החינוך וראש העיר, לי זה פשוט באמת לא ברור האם ראש עיר יכול לקבל החלטה כל כך מרחיקת לכת. אם משרד החינוך אומר - - -

היו"ר עמרם מצנע:

רגע, רגע. משרד החינוך מקבל החלטה. את ההחלטה אחר כך מיישמים כלפי מטה.

ברכת קלימשטיין לוי:

אין בעיה. אוקיי.

היו"ר עמרם מצנע:

לראש עיר יש סמכות, למנהל בית ספר. אנחנו הולכים עכשיו לכיוון של עצמאות יותר גדולה למנהלי בתי ספר - - -

ברכת קלימשטיין לוי:

זו אחת הסכנות הכי גדולות.

היו"ר עמרם מצנע:

אני לא חושב. אני חושב הפוך ממך.

יפעת קריב:

דרך אגב, גם עצמאות יותר גדולה לראשי הרשויות.

היו"ר עמרם מצנע:

אני חושב הפוך ממך. אני חושב שצריך לתת עצמאות ויהיו לנו גם מנהלים יותר טובים. אבל בואי - - -, זה לא הוויכוח כרגע.

ברכת קלימשטיין לוי:

אני מסכימה שכל בית ספר יכול באמת, על ידי אותם בתי ספר אוטונומיים, לתת את הדגשים שמיוחדים לחברה הספציפית שבה הוא חי. ואין ספק שהמנהלות יכולות לנהל יותר טוב מאשר כל אותם - - -

היו"ר עמרם מצנע:

יש להם עצמאות במסגרת קבלת ההחלטות, במסגרת הדירקטיבות שמקובלות במשרד החינוך.

ברכת קלימשטיין לוי:

אבל ברגע ששולחים החלטה מהסוג הזה לפתחם של ההורים – אנחנו הגענו, בבית הספר רבין, אני רוצה להגיד לך שהיינו חברה לעילא ולעילא. התעסקנו רק במי מביא מה לל"ג בעומר, ומי עושה טרמפ אחד לשני. הגענו למצב שבו הורים פתחו קבוצות וואטסאפ עם איומים איומים ונוראים. אני קיבלתי איומים גם בחוץ, עכשיו, וגם בקבוצות הוואטסאפ, איך אני עושה כזה.

עכשיו, אם אתם שולחים את זה לפתחנו להחלטה, אז תראו לאיזה מצב חברתי אתם מביאים את ההורים. אתם יודעים שנפתחה קבוצת וואטסאפ של ילדים עם טאבלטים, והבת שלי בכתה ואמרה: אני הולכת לפתוח קבוצת וואטסאפ של ילדים בלי טאבלטים. אמרתי לה: עמית, אני יודעת כמה זה קשה לך, אבל את לא תהיי מה שהם. את לא תעשי קבוצה של ילדים עם טאבלטים ובלי טאבלטים. את לא תפגעי בילדים אחרים למרות שאת נפגעת.

אני רק רוצה, ברשותכם, רק דבר אחד שביקשה ממני חברה שנבצר ממנה להגיע, כי רוב ההורים הם הורים שכירים, הם לא יכולים לקחת יום חופש מהעבודה ולהגיע. ביקשה ממני אותה חברה שנמצאת בבית הספר מגן. ואני מבקשת, הרי כולכם יושבים פה, תרשמו את השמות ותבדקו איתם אם הם נתנו הסכמה לאי-מייל שנשלח - - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא, הגברת ברכת קלימשטיין לוי, זה לא. עזבי, זה לא.

הדס תגרי:

זה חשוב - - -

ברכת קלימשטיין לוי:

לא, זה חשוב, זה חשוב מאוד שתשמעו את האנשים שקנו. כותבים פה לפחות עשרה הורים שהם קנו את הטאבלט תחת לחץ חברתי כדי שהילד שלהם לא יהיה שונה, כי הילד בא הביתה ובכה.

קריאה:

אבל - - - שזה עדיין - - -

קריאות:

- - -

ברכת קלימשטיין לוי:

אני חושבת שלא הוגן, לא הוגן לשים הורים במצב כזה שבו הם צריכים להילחם אחד עם השני על החלטה שהיא מהותית – גם כלכלית אבל גם חברתית ורגשית.

היו"ר עמרם מצנע:

הגברת ברכת קלימשטיין לוי, אני מודה לך. תודה רבה.

יש הנהגת - - -

אלעד מאירי:

רבין.

היו"ר עמרם מצנע:

רבין. הנהגת ההורים?

אלעד מאירי:

אני אלעד מאירי. אני אשתדל לעשות את זה קצר, כי בעצם כבר פה אמרו את מרבית הדברים, רק כמה נקודות: קודם כל, בבית הספר רבין נעשתה הצבעה מיד אחרי ההרצאה של המנהלת, הצבעה בעל פה, והיה שם רוב של כ-90%. אני לא רוצה להגיד מספר מדויק אבל כ-90%.

היו"ר עמרם מצנע:

90% אמרת.

אלעד מאירי:

כ-90%. כן.

קריאה:

זה לא נכון.

אלעד מאירי:

טוב, לא נכון, אוקיי.

קריאה:

לא.

אלעד מאירי:

אז אני מוכן שיבדקו את זה.

יפעת קריב:

בכל מקרה התבקש רוב של 70%, אז זה בסדר.

קריאות:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

כן, בואו. נו, באמת. אי אפשר להתווכח על העובדות פה.

קריאה:

- - -

אלעד מאירי:

יש לנו.

קריאה:

אז תציג אותן.

אלעד מאירי:

אני חושב שיש פה מצד המתנגדים מעשה לא הוגן. מרביתם מתנגדים מסיבות שבכלל לא קשורות לכסף. מרביתם. הם מתנגדים מסיבות של קרינה וכדומה. רק משהם הבינו שאין להם שום say, כמו שהגברת ברכת קלימשטיין לוי אמרה, ואני מסכימה איתה בהרבה מאוד מהדברים, שהדיון פה הוא לא על הטאבלטים, אלא על מעורבות ההורים במערכת החינוך; אז משהם הבינו שאין להם שום סיכוי לצאת נגד העניין הזה של הקרינה אז הם הלכו לעניין הכספים, ודרך זה מנסים לטרפד את הפרויקט.

דבר אחרון שאני רוצה לשאול פה: איך מנהלת בית הספר צריכה להתנהג עם ילדים, שבעצם היא סיפקה להם טאבלט, הן על ידי העירייה או מתרומות לבית הספר, ואותם ילדים קיבלו מההורים שלהם הוראה לא להשתמש בטאבלט בבית הספר? איפה זה נשמע כזה דבר? אני אשאל אותך שאלה: אם אספיס היה עוכר ישראל, אז אבא שלי שהוא היה נאמן לארץ ישראל ולא היה רוצה שאני אלמד באספיס, היה אומר לי: אל תלמד חשבון? איפה זה נשמע הדבר הזה, שהורים יגידו לילדים שלהם לא ללמוד עם טאבלטים בתוך בית ספר? זו שערורייה. זה סקנדל.

היו"ר עמרם מצנע:

כן.

אלעד מאירי:

תודה.
היו"ר עמרם מצנע:

אתה רוצה לדבר?

משה מזרחי:

בשביל מה באנו? כן, אני רוצה לדבר.

היו"ר עמרם מצנע:

בבקשה, חבר הכנסת משה מזרחי. כן.

משה מזרחי:

אני הערתי תוך כדי דיון, גם אמרתי לך את זה: הדיון פה ממש לא הטאבלטים. ויש פה איזושהי סוגיה מאוד עקרונית, ואני רוצה להגיד לכם: זה סוג של סימפטום. לא עכשיו הוד השרון על המדוכה כי יושבים פה גם מבתי ספר במקומות אחרים. אני קורא בעיתונים על מחאות על אייפדים ובבתי ספר אחרים. ואני תוהה, דרך אגב, מה יקרה, למשל, בקריית שמונה כש-90% מההורים יגידו: אנחנו רוצים טאבלטים? מה יגיד משרד החינוך? אתה תיתן להם את הטאבלטים? בכפר קאסם יצביעו90% מההורים. הנהגת ההורים תרצה טאבלטים. מה אתם עושים? אתם מפריטים את זה? מגלגלים את זה למי שיש לו?

עכשיו, מה שעולה פה מהדיון הזה זה התהליך. ואני רוצה להגיד לכם שאני גאה שדווקא מהוד השרון, אנשים שיש להם, יכולים לקנות את הטאבלט הזה, מבחינה ערכית ועקרונית מתנגדים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

חבר הכנסת משה מזרחי, לא שמעתי אותך אף פעם כך מתרגש.

משה מזרחי:

כי זה מכעיס אותי. זה בליבת החינוך שלנו, ואנחנו התומכים - - -

קריאות:

כל הכבוד.

עיסאווי פריג':

הם נמצאים במקום אחר והדיון במקום - - -

משה מזרחי:

אני אומר לכם ואני שומר את המשפט של מישהי פה מהנהגת ההורים שאמרה: הם רוצים טאבלטים בחינם. זה מזעזע לאן הבאתם את האנשים האלה להגיד דברים כאלה. הם רוצים טאבלטים בחינם?

עיסאווי פריג':

נכון.

משה מזרחי:

האנשים האלה יכולים לקנות טאבלטים לכל בית הספר. הם צריכים להוריד את הכובע שיש אנשים ערכיים.

עיסאווי פריג':

עזוב את זה, תפסיק. נו, די. באמת.
היו"ר עמרם מצנע:

חבר הכנסת עיסאווי פריג'.

עיסאווי פריג':

לא, - - -

משה מזרחי:

אנשים ערכיים שמעלים בעיה עקרונית שהיא לא נוגעת להוד השרון. חבר'ה, זה משרד החינוך.

יפעת קריב:

אז כאילו אתה נגד - - - במערכת החינוך.

משה מזרחי:

דקה ואל תפריעי. - - - דקה.

עיסאווי פריג':

זה משהו אחר.

יפעת קריב:

לא, כי ככה זה משתמע.

משה מזרחי:

סליחה. לא, לא, לא, לא, מה פתאום. התכנית היא יפה מאוד. ופה החלק של המדינה.

היו"ר עמרם מצנע:

נו, אז מה אתה מציע?

יפעת קריב:

אז אני לא מבינה מה אתה אומר.

משה מזרחי:

אז תנו לי לסיים.

תראה, אף אחד לא יוצא נגד התכנית, ואני בטוח שגם ההורים לא נגד הקדמה. למרות שיש מחקרים שהתפרסמו במשרד החינוך – אני מחזיק מהאתר – על מידת המשקל של ההתפתחות, אבל נעזוב את זה. עשיתם דיון פה וכולי. פה אני חרד, השחרור של הרצועה, שמשרד החינוך התיר את הרצועה לגמרי, והוא - - - כרגולטור. תראה, אני אתן לך דוגמה: אתה שומע פה, בדיון, על העניין הזה של הסכמות הורים ותחשבו גם על ילדים וגם על הורים וגם על מי שאין לו, שמאלצים אותו להגיד – אני מדבר על חסרי היכולת – לא מי שמבחינה ערכית חושב שהמהלך הזה לא נכון. משרד החינוך היה צריך להיות צמוד למהלך כזה, להכין אותו, ולא להביא למצב איום ונורא כזה שנמצא בבתי ספר אחרים. אמת או לא? יושבים פה לא רק מהוד השרון.

קריאה:

גם מראשון לציון.

משה מזרחי:

עכשיו, אני מקריא לכם משהו ממשרד החינוך, לא אני. משרד החינוך בא ואומר על התהליך, לא המטרות, התהליך הוא עקום, ומשרד החינוך משך ידו. אני חושב שלזה התכוונה הגברת ברכת קלימשטיין לוי כשהיא דיברה. לא מי קובע. לזה היא אמרה, רבאק. למה לתת לכל רשות ללכת באיזשהו תהליך שלפעמים הוא נכפה גם על ההורים? ושאנחנו יודעים את זה גם מהמסתננים שמגרשים אותם מרצון למדינה שלישית. כן? אני אומר את זה בצחוק. אבל תראו מה כותבת מנהלת אגף יישומי חוק ומדיניות ממשרד החינוך, המינהל הפדגוגי: שכל התהליך הזה היה לא תקין, לא חוקי, בניגוד, כן? בניגוד לנהלים של משרד החינוך. אז זאת השאלה: איפה משרד החינוך? ואיך הוא הניח לזה שיגיע למצב הנוראי הזה?

אני נגד זה שבתי ספר שיכולים, ביחד עם ההורים ובהסכמה מוחלטת; לא להגיד להם, למסכנים, בריש גלי – אתה כבר שם לב לאיזה מצב מגיע – על הגב של הילדים, להגיד: חבר'ה, מי שלא יכול שיבוא אלינו, אנחנו ניתן לו. חישבו, זה הכול.

ולכן אני אומר: משרד החינוך כשל פה בהובלת התהליך. זה הכול. זה מה שאני אומר. והוא צריך להתערב התערבות חדה, כי זה קורה בהרבה מקומות, ולקחת את זה לידיים שלו, ולוודא שחלילה הדברים האלה לא על גב ילדים ולא על גב של ילדים שלא יכולים ולא של ההורים.

היו"ר עמרם מצנע:

חבר הכנסת משה מזרחי, תודה רבה.

יפעת קריב:

אבל עם כל הנאום הזה - - -

היו"ר עמרם מצנע:

חברת הכנסת יפעת קריב, אני אתן לך לדבר.

יפעת קריב:

- - - להגיד דברים.

היו"ר עמרם מצנע:

אבל אני אתן לך. שנייה. גם חבר כנסת מותר לו להשמיע קול, אפילו מרוגש מאוד, וזה עוד לא אומר שהוא צודק.

קריאה:

אגב, אתה צודק.

היו"ר עמרם מצנע:

בסדר. נפגשנו פה. כי יש חלק שחושבים ככה וחלק חושבים אחרת וזה לגיטימי.

משה מזרחי:

על הדרך.

היו"ר עמרם מצנע:

עזוב את הדרך. אתה לא נתת לי תשובה מה אתה מציע לעשות.

אני רוצה לספר לך ולמאזינים שכניסת בכלל מחשבים למערכת החינוך נעשתה בעיקר על ידי רשויות מקומיות, לא על ידי משרד החינוך.

קריאה:

בדיוק.

יפעת קריב:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

את כל אלפי המחשבים, עם תחילת המערכת לפני 15 שנה, 20 שנה, לא משרד החינוך אלא ההורים, הרשויות המקומיות החזקות, והחלשות השיגו גם תרומות. ולכן הוויכוח פה הוא לא על איזשהם עקרונות פילוסופיים. הוויכוח הוא מה באמת עושים במציאות הזו, איך מתמודדים איתה: אל"ף, נכון. ואני גם חושב שתהליכים צריכים להתבצע נכון. בי"ת, על פי חוק.

משה מזרחי:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

כן, רגע, רגע.

משה מזרחי:

נו, אז מה?

היו"ר עמרם מצנע:

שנייה. בסדר. בסדר.

משה מזרחי:

מה לא אמרתי מה לעשות? לעשות כמו שצריך.

היו"ר עמרם מצנע:

חברת הכנסת יפעת קריב, מאיפה את? מאיזו מקום בארץ את?

יפעת קריב:

טוב. אז למען הגילוי הנאות אני מהוד השרון, אבל אף אחד מארבעת ילדיי לא לומדים בבתי הספר האלה ולא לומדים בתכניות האלה. בסדר?

היו"ר עמרם מצנע:

אבל הם למדו בטח.

יפעת קריב:

לא, לא. הם לומדים במערכת חינוך. לא. לא. אחד בהרצליה ואחד בדמוקרטי. הם לא, לא בבתי הספר הללו.

אז קודם כל אני רוצה להגיד שאני כאן - - - אבל מעורבת רגשית, כי דיברתי עם כל ההורים בכל הצדדים, עם באמת ייצוג מאוד-מאוד גדול של הורים. ובמהלך השבוע, אני אומרת, העמדות שלי, ככה השתנו. לא השתנו כמו ששמעתי והקשבתי וראיתי.

אני רוצה לומר כמה דברים: קודם כל, בהרבה מאוד דיונים בוועדה הזאת אנחנו דנים בקדמה ובטכנולוגיה, ואנחנו רוצים שמערכת החינוך תתקדם ותהיה מותאמת טכנולוגית. הלוא יצאו מפה כל חברי הכנסת, ורציתי להראות לכם לפני כמה רגעים איך כולם לא זזים בלי הדבר הזה. אני הלוא רצה מדיון לדיון. דמיינו רק היום פה במקביל. אם הייתי סוחבת ספר על כל דיון שאני נמצאת בו רק היום, הייתי מסתובבת פה עם קלסרים, שלא לדבר על תרמיל על הגב או מזוודה. פה יש לי את כל הדיונים שמתקיימים בכנסת במקביל, כל יום, כל היום, השבוע, בשנייה. הכול נשלח. ודרך אגב, גם חוסך נייר, איכות הסביבה, הכול, אבל אף אחד מאיתנו - - -

משה מזרחי:

אף אחד לא מתווכח על זה.

יפעת קריב:

שנייה. דקה.

אני אומרת: זו קדמה - - -

משה מזרחי:

- - - אף אחד שמתווכח על זה. לא מתווכחים על זה.

יפעת קריב:

על זה אין ויכוח – בסדר. ואני רוצה לחזק את זה ולהגיד שמערכת החינוך צריכה ללכת לקדמה ולטכנולוגיה, חד משמעית, ולהתקדם לזה, ולא לסחוב על הגב - - - כמה דיונים אנחנו מקדמים, מקיימים בנושא הזה.

אני רוצה להגיד שאני גם מכבדת אידיאולוגיה. הגברת ברכת קלימשטיין לוי הציגה כאן אידיאולוגיה, אני מכבדת אידיאולוגיה. יכול לבוא בן אדם ולהגיד: אני מטעמים אידיאולוגיים מתנגד לזה. אני, מטעמים אידיאולוגיים, אחת הבנות שלי לומדת במערכת החינוך הדמוקרטית, כי זה הטעמים האידיאולוגיים שלי. לקחתי אותה. אני לא תוקפת את מערכת החינוך הרגילה, אלא הזזתי אותה למערכת חינוך שאני חושבת שמתאימה יותר לטעמים האידיאולוגיים שלי. מותר לבוא אידיאולוגית ולהגיד: אני לא מסכים לזה, אני רוצה את זה. דרך אגב, גם מותר להמשיך ללמוד בבדידים. אם מישהו רוצה ללמד את הילדים שלו בבית בבדידים – זכותו המלאה.

אני בעד אידיאולוגיה, אני בעד אנשים שבאים עם עמדה ועם סדר יום משלהם, וזה בסדר גמור. אבל אני אומרת שמה שקרה כאן, בעצם עברנו כאן איזשהו גבול. קודם כל, אני מסכימה שזה נהיה מכוער בין ההורים וזה נהיה מכוער ברמה המקומית. וכן ברמה המקומית ולא הארצית. כי באה עיריית הוד השרון מטעמים אידיאולוגים, ואני רוצה - - -

משה מזרחי:

לא שמעתם את בת ים.

יפעת קריב:

על בת ים לא דיברו איתי, אני לא - - -. שם בבת ים גם - - -

קריאה:

גם בראשון לציון.

משה מזרחי:

לא, אני רק אומר: זה רק סימפטום. לא הוד השרון פה על המדוכה. עזבו את הוד השרון.

קריאות:

- - -

יפעת קריב:

אני רוצה לומר שמה שקרה כאן, ואני רוצה רגע להחמיא לעיריית הוד השרון שהחליטה לקחת על עצמה תכנית ולהתקדם קדימה בקדמה, ובאה ואמרה: אני גם לוקחת את הספרים על חשבוני, ואני באמת מממנת אותם. אני לא מטילה עוד עול פרט לעלות. אבל מה שנעשה כאן לקוי, ופה אני רוצה להעביר ביקורת פעם אחת על העירייה וגם על משרד החינוך, זה הנושא של ההורים. אני חושבת שצריכה להיות הכנה הרבה יותר עמוקה להורים, בעיקר להורים שהם היום רוצים להיות מעורבים ולא מתערבים. ההורים אומרים לך: אנחנו לא רצים להתערב. אנחנו רוצים ללכת ליום העבודה שלנו. אנחנו לא רוצים לשבת ולהיות כאן. אנחנו רוצים להיות הורים מעורבים. ההכנה עם ההורים, גם ברמה המקומית, גם ברמה הארצית, הייתה הכנה לקויה.

משה מזרחי:

- - -

יפעת קריב:

גם אני קראתי את החומרים וראיתי, ואני חושבת שזו המסקנה שצריכה רגע אחד לעצור. זה לא שמישהו מתנגד לקדמה ולטכנולוגיה. אני חושבת שבסך הכול הכוונות של כולם היו כוונות טובות, אבל זה נהיה מכוער. הידרדרנו למקום לא טוב.

אני מבקשת מהוועדה למצוא פתרון, גם ברמה הארצית, אבל גם ברמה המקומית. אנחנו בסך הכול, אני אומרת, רוב ההורים רוצים לתת את המקסימום לילדים שלהם, לתת להם את הקדמה ואת הטכנולוגיה, אבל רוצים להבין מה המשמעות של הקרינה ורוצים להבין מה המשמעות של הספר הזה מבחינת לשבת ולהסתכל, והמבנה של הגב והעיניים. יש הרבה מאוד שאלות, ומותר להורים לקבל תשובה לכל שאלה שיש להם - - -

בנושא הכספי, אני חושבת שהנושא די הובהר: מי שאין לו, לא יצטרך לרכוש את זה. אין פה עול כספי. המערכת נותנת. הספרים ניתנו בחינם. אבל חד משמעית, אני אומרת: הקדמה חשובה, הרעיון חשוב. אנחנו דורשים טכנולוגיה. ברמה הפרטנית אני חושבת שמול ההורים נעשו הרבה טעויות.

היו"ר עמרם מצנע:

תודה רבה.

חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה.

איתן כבל:

תודה, אדוני היושב ראש.

באופן טבעי, אמנם אני לא גר בהוד השרון, יש לי שלוש בנות – יש לי ארבע בנות, ברוך השם, אבל שלוש כבר נמצאות בתוך המסגרות החינוכיות – ואינני רוצה לעסוק בעניין של הפוליטיקה של מערכת החינוך בראש העין. גם יש לי עניין שם – אני מכיר את ראש העיר. הוא בן משפחה שלי. אני לא רוצה להתעסק בצד הזה. אני רוצה להתעסק ממקום אחר של הורה לתוך התהליך הזה. לבוא לכאן מנקודת מבט אחרת לגמרי. נכון, חברי כנסת הם מלאכים עם קרניים, אבל כן, הם גם הורים לכל דבר ועניין, שמתחבטים בשאלות כלכליות ומתחבטים בבעיות שמונחות לפתחנו כל יום. אז קודם כל, אני אומר את זה לכם כאן.

השאלה שמונחת לפתחנו בעניין של כן אייפד או לא היא הפחות חשובה, כי אייפד יהיה, איתנו או בלעדינו. זה רק שאלה של זמן. אני חושב שגם התכוון לכך חבר הכנסת - - -

משה מזרחי:

ודאי.

איתן כבל:

ברור לנו. אף אחד מאיתנו לא מתכוון שתלמידים יגיעו עם אבני סיתות ופטישים כדי לסתת את שיעורי הבית. העניין ברור. יש כאן עניין מרכזי אחד: מה מערכת היחסים המתקיימת יום-יום, שעה-שעה, בין הורים לבין בתי הספר, לבין מערכת החינוך המקומית, לבין מערכת החינוך הארצית? מה החוט המקשר, המחבר? ואיפה מתחילה חובתו של ההורה? איפה היא מסתיימת? איפה החובות של היישוב? איפה החובות והזכויות של ההנהלה של משרד החינוך?

ולמה אני אומר את זה? כי אני מוצא את עצמי כהורה, וגם חבר כנסת שמרוויח לא רע, אתה לא יכול למצוא את עצמך כל הזמן נמצא במצב שאתה כל הזמן במערכת חינוך שמגדירה את עצמה חינם, - -

משה מזרחי:

שוויונית גם.

איתן כבל:

שוויונית.

משה מזרחי:

שוויונית יעני.

איתן כבל:

- - שרק מה כשאני קורא את הטפסים, ואתה אומר: ואללה, תשמע, אין ברירה. ואני עכשיו אומר לכם את זה כך. אינני מסתכל על עצמי כשאני מקבל את הטפסים האלה. אני הרי מכיר את השכנים שלי, ואני מכיר את התלמידים, ואנחנו מכירים את כולם, ואתה אומר לעצמך: אל אלוהים, מה קורה פה? איזה מין דבר זה? ולכן, אומר לך את זה כך. אני כבר לא רוצה לעסוק בשאלה מאיזה גיל צריך להכניס אייפדים ומחשבים. זה דיון מקצועי לכל דבר ועניין. אני לא יודע, אני יכול להמליץ, לפחות, מה שנקרא, מהתחושות שלי כהורה, אבל אני לא יודע להגיד את זה מעבר לכך.

אבל לי ברור שאין מצב שרשות מקומית, קו נטוי, מדינה, יכולה להכניס לכיתה או לבקש מהורים להיות. זה או. זה או. כמו שאתה – אני בטוח בזה, אדוני היושב ראש – שבית ספר שרצה לעבור לאייפדים, אין לי ספק שמערכת החינוך שאתה עמדת בראשה וניהלת את העירייה שלה, לא אמרת להורים: נראה, שכל אחד יביא. וישלמו וייקחו ולא יביאו. אין חיה כזו. זו לא שאלה של יכולת, זו פשוט מחשבה עקומה. אני לא אומר שלא צריך לעשות את זה. אני טוען שאין דבר כזה. זה כמו שאני מקבל כהורה שיעורי בית מבית הספר. לא רוצה שיעורי בית. אני הורה, אני לא תלמיד בבית הספר. וכשאני חלק ממערכת החינוך, הורה לזה, אני לא רוצה שלילד שלי יהיה ולילד שיושב לידו, אני יודע שבמקרה הטוב יהיה כי אנחנו נעשה מגבית, ואני אלך. לָמָה? לֵמָה? למה כל הזמן לגרום לאנשים להיות במצב שבו הם נעלבים ועלובים? וילדים סוחבים טראומות מגיל אפס עד גיל, לא יודע מה, על הדברים הקטנים האלה.

משה מזרחי:

ממש.

איתן כבל:

על הדברים הקטנים.

קריאה:

- - -

איתן כבל:

לכן, אני אומר את זה ככה: אדוני היושב ראש, הצעתי היא פשוטה. אתה שאלת את חבר הכנסת משה מזרחי מה הוא מציע. בבית ספר שאין, העירייה יודעת לספק לכל הכיתה אייפדים או מחשב או כל דבר אחר, לא יוכנס, עם כל הכאב והצער שבעניין. זו איננה מטלה שמונחת לפתחם של ההורים.

משה מזרחי:

נקודה.

איתן כבל:

נקודה.

יפעת קריב:

אבל אתה מפלה בין רשויות חזקות לרשויות חלשות.

איתן כבל:

סליחה. שנייה. אני מדבר שוטף, למה את מפריעה?

יפעת קריב:

לא, אבל בין רשויות - - -

איתן כבל:

אבל סליחה, אני מדבר שוטף. ביקשתי עזרה?

היו"ר עמרם מצנע:

אפילו בחוק ישראל היום לא התרגשת כל כך.

יפעת קריב:

כן. לא, זה חלק כבר - - -

קריאות:

- - -

קריאה:

חברי הכנסת מתרגשים יותר מההורים היום פה.

איתן כבל:

קודם כל, אני אומר לך את זה כך: כמו בישראל היום, שגם התראיינתי. אתה יודע שאני לא לוקח משהו, אני באתי לפה במיוחד. אני לא חבר ועדת החינוך, התרבות והספורט, ואתה יודע שאני מגיע מעת לעת לנושאים שאני חושב שהם בנפשנו. ואני אומר את זה לך כאן: אנחנו כל הזמן עוסקים בפערים חברתיים. כל הזמן אנחנו מדברים גבוהה-גבוהה על הפערים החברתיים. שוכחים שבסוף זה תלמיד בכיתה שאין לו סנדוויץ', שאין לו תיק, שהוא בא בלי מגפיים – הדברים הקטנים. אני חווה את זה. יש לי שלוש בנות, ברוך השם. אני עושה הכול כדי לתת להן הכול. ואני אומר לך, אדוני היושב ראש: אני אבקש להצביע על הצעה שאומרת שבתי ספר – עד כמה שידינו משגת על פי החוק – שאינם יודעים לספק לכל התלמידים שלהם מוצר שבו כל הכיתה מתבקשת, ואיננו נחלת כלל ילדי ישראל או נחלת, שזה לא יוכנס. עיריית הוד השרון, שאני מכבד אותה, ובוודאי את ראש העיר שהוא ידיד אישי שלי – לא רוצה? בבקשה, תוציא את זה. אתה רוצה? תשלם. תודה.
היו"ר עמרם מצנע:

כן, חבר הכנסת איתן כבל, תודה רבה.

קריאה:

- - -

קריאה:

ולמה אתה לא מחייב - - -?

איתן כבל:

לא, לא, סליחה, בחייאת רבאק, אתה שואל אותי שאלה כזו?

קריאה:

- - -

איתן כבל:

תגיד, מה עשית? מה, אני ילד? מה זה, מה, יש הבדל עצום - - -

קריאה:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

חבר הכנסת איתן כבל, חבר הכנסת איתן כבל - - -

איתן כבל:

לא, לא, סליחה - - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא, לא, אבל, אבל - - -

קריאות:

- - -

איתן כבל:

לא, יש הבדל גדול בין ספרי לימוד - - -

קריאה:

אתה טועה.

קריאה:

למה?

קריאה:

לא, זה לא.

קריאה:

אתה טועה.

קריאות:

- - -

יפעת קריב:

חבר הכנסת איתן כבל, אתה - - -

קריאה:

אתה טועה.

איתן כבל:

סליחה, תסלח לי, תסלח לי, תסלח לי. קודם כל, אל תחלק לי ציונים. אל תגדיר מה מנת האיי-קיו שלי, אם הבנתי או לא הבנתי. יכול להיות שיש בינינו מחלוקת עקרונית איך דברים יכולים להיתפס, ויכול להיות שאולי תשכנע אותי. אל תגיד לי: לא הבנתי. אני לא אמרתי לך: לא הבנת. אז בוא, קודם כל, נסדר את העניינים בינינו.

עכשיו, אתה רוצה שאני אסביר, אם היושב ראש ייתן לי, אומר לך: ידעתי שהשאלה הזו אכן תגיע, ומבעוד מועד הכנתי אותה בביתי בדרך. אז אם תרצה, גם אני אגיד לך את ההתייחסות שלי.

תודה.

היו"ר עמרם מצנע:

תודה.

מר דרור אלוני.

דרור אלוני:

אני יושב כאן כחבר בוועדת החינוך של מרכז השלטון המקומי. הנושא של הטכנולוגיה, יש לו ערך חברתי ממדרגה ראשונה משום שהוא מקרב פריפריה למרכז באמצעים טכנולוגיים. זאת אומרת, הוא מנגיש אמצעי למידה ושיטות למידה למי שנמצא במקומות מרוחקים וגם בקבוצות קטנות. מי שהתחיל את זה זה דווקא בבתי חולים, במקומות כאלה שבהם נמנע מהילדים להגיע לכיתה מסודרת ולמורים איכותיים.

הנושא הזה של קדמה טכנולוגית בחינוך הוא ארוך שנים. הוא לא חדש. היישום של המאה ה-21 במופע הקיים שלו, כפי שמשרד החינוך מוביל אותו, התחיל בתקופתו של מר גדעון סער שקבע את היעדים וקבע תכנית. וכפי שאני מבין את זה, ואני תשע שנים חבר בוועדת החינוך של השלטון המקומי, לא ניתן לתקשב את כל מערכת החינוך בתקציב הקיים היום. חברי הכנסת, אגב, ניתן לנייד משאבים. אני חושב שכמה נמ"רים יכולים לפתור את בעיית התקשוב בכל מערכת החינוך.

איתן כבל:

אני מסכים.

דרור אלוני:

ואם יורידו כמה נמ"רים אפשר לצייד את כל בתי הספר בארץ במחשבים.

איתן כבל:

בזה אני איתך.

דרור אלוני:

ולכן זה עניין של סדרי עדיפויות.

עכשיו, בנסיבות הקיימות כשסל התקציב שעומד כרגע לממשלת ישראל, כפי שהוא יאושר בוודאי גם בתקציב 2015, המשרד לא מסוגל לבצע את זה. לכן, נרתמו במידה רבה מאוד עמותות להיכנס לנעליהם של אותם מוסדות שבהם לא ניתן לקיים את זה, אותן רשויות. ויחד עם זה, בסוף נשארו רשויות מקומיות, בעיקר מהסוציו-אקונומי הגבוה, שהן לא יקבלו ולא ייכנסו לאמות המידה האלה – לא של העמותות ולא של משרד החינוך ובצדק.

עכשיו, אנחנו לא מתקדמים עם התכנית, עם הדיון על סל תלמיד, סל חינוך לתלמיד, מכל מיני סיבות. לא נוח לנו להיכנס לנושא הזה. משום שזה, הנושא של מחשב אישי לכל תלמיד, בוודאי ייכנס לסל. איך הוא ייכנס? מתי הוא ייכנס? אנחנו נדון בו כשנגיע לדיון, אבל לא עסקנו בסוגיה הזו.

ובאין יכולת לממשלת ישראל או למשרד החינוך לממן את הנושא הזה, האם אנחנו מחליטים לחסוך מתלמידים ברשויות איתנות או חזקות את הטכנולוגיה או למצוא חלופה? הרשויות נדרשות, ואני יודע שהן עושות את זה. נוח לי לקחת היום את עיריית תל אביב שהשקיעה מכספה הון עתק, להכניס את כל מערכת החינוך לנושא התקשוב. הייתי נוכח, נכחתי השבוע בישיבה של מחוז תל אביב שבו דובר על כך שיבקשו מההורים לרכוש אייפדים בשנת הלימודים הבאה בעלות של 1,800 שקל ליחידה, אחרי שקיבלו הנחה של 30%. כי נגמר התקציב למשרד החינוך ולעירייה בתחום התקשוב, ובכל זאת רוצים לספק לילדים סביבה מתוקשבת.

המושגים האלה של לוח וטוש, חבר'ה, עברו מן העולם. קצב הגעת המידע שהילדים שלנו דורשים והמורים מסוגלים לספק להם הוא גבוה יותר מהלוח ומהספר שנכתב והודפס ואושר לפני חמש שנים. אגב, גם "העיפו" עליו שני מפמ"רים כי היה ויכוח לגבי התוכן. בתכנים הרלוונטיים הדיגיטליים גם אין מגבלות. גם אין פוליטיקה. אפשר לקחת ימין ושמאל, פשיזם וקומוניזם והכול ביחד ולערבב ולעשות יצירה.

היו"ר עמרם מצנע:

מר דרור אלוני, תגיע לנקודה, מה קורה? האם ברמה התיאורטית נדרשת הסכמה של מאה אחוז מההורים של בית ספר או של ישוב כדי להכניס משהו שקשור בהשתתפות הורים?

דרור אלוני:

אדוני היושב ראש, אני רוצה לגלגל את זה לפתחך. אתה מידי שנה מתבקש לאשר את תשלומי החובה ותשלומי הרשות להורים. אני חושב שצריכה להיות אמירה ברורה, שברשויות מעל סוציו-אקונומי 7 או כפי שמוגדר באמות המידה, חלק מתשלומי הרשות יהיו המחשבים האלו. אין ברירה. חייבים לגעת בזה. זה לא פופוליסטי. זה לא נעים. זה לא נוח. לא נוח לשר החינוך, לא נוח לחברי הכנסת. חברים, רוצים קדמה? חייבים לשלם. אנחנו על בריאות משלמים, אנחנו על חינוך משלמים. אין ברירה.

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי. תראו, יש לי פה הרבה שמות, אני רק לא יודע למה זה מתייחס. אני רוצה הורים משני הצדדים.

איתן כבל:

אני רק אומר לך, אדוני היושב ראש, אם זו התפיסה שמשלמים על הכול ואין ברירה, אנחנו עוסקים בדיוק בתקציב בימים אלה. זה קרב מרכזי על מקומה של מדינת ישראל במערכת היחסים עם הציבור.
קריאות:

- - -

קריאה:

- - -

איתן כבל:

מה זה?

קריאה:

- - -

איתן כבל:

אבל זה הקרב. זה הקרב.

יפעת קריב:

זה קרב מרכזי על הקדמה. סליחה, זה קרב על קדמה. חבר הכנסת איתן כבל, להישאר מאחורה או להתקדם קדימה.

קריאות:

- - -

קריאה:

- - -

איתן כבל:

מה?

קריאה:

- - -

איתן כבל:

בוודאי. זה עדיין, גם אם לא מנצחים אין זה אומר שרק החזקים ינצחו.

קריאות:

בדיוק.

קריאה:

אבל אז לא מספיק הכסף.

איתן כבל:

החזקים לא מפסיקים לנצח. עוד לא שמעתי, ואני מכבד את מר דרור אלוני, - -

יפעת קריב:

להיפך. להיפך.

איתן כבל:

- - שפעם ראשונה משתמשים בחזקים להגיד שלא יקרה - - -. באמת.

יפעת קריב:

חבר הכנסת איתן כבל, להיפך. זה נותן - - -

איתן כבל:

מישהו אמר - - - האם מישהו פה אמר שאנחנו מתנגדים לטאבלטים - -

קריאה:

לא.

איתן כבל:

- - או לקדמה?

קריאה:

בדיוק.

איתן כבל:

האם מישהו אמר את זה?

הדס תגרי:

לא נכון - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אני רוצה רק לומר לכם שהוועדה בראשותי עוסקת יום יום בנושא של סגירת פערים בחברה הישראלית. אותי לא צריך ללמד. אני הייתי גם בחיפה וגם בירוחם. ואם יש נושא שמטריד אותי מאוד והוא בדרגת פשע, אפרופו ידידי, חבר הכנסת משה מזרחי - -

משה מזרחי:

פשע חמור נקרא לזה.

היו"ר עמרם מצנע:

פשע חמור.

משה מזרחי:

כן.

היו"ר עמרם מצנע:

- - זה העובדה שאנחנו לא מתמודדים באמת עם הפערים החברתיים, ואפשר להתמודד איתם.

עכשיו, אמרתי את זה רק כדי לומר לכם שבלי יכולת לחשיבה קצת מחוץ לקופסא לא נצליח להתקדם. אפשר לשבת פה, בחדר הזה, והוא סופג הכול, ולדבר על כך שצריך להוסיף תקציבים, וצריך לשנות סדרי עדיפויות של המדינה – אני לא צריך לספר לכם. אתם, כולכם, עוקבים יום יום שאולי נהיה מחוסרי עבודה עוד מעט – ולכן הבעיה בסוף היא מה עושים? וכמי שגם היה ראש רשות 15 שנה, אתה בסוף הולך על קווים אדומים, על הקשקש, כדי לקדם נושאים, וכדי להתמודד איתם ולפתור אותם.

קריאה:

יש לי פתרון.

היו"ר עמרם מצנע:

אני שמעתי את הפתרונות.

היו"ר עמרם מצנע:

עכשיו, אני רוצה להגיד לכם שבימים אלו, מתנהל כבר חודשים ארוכים – נדמה לי שהוד השרון גם בעניין הזה כיכבה. כי הלוא היום כולם הולכים לבג"ץ כל הזמן – מאבק בין הורים שכועסים שלא נותנים להם את האפשרות לשלם יותר, לבין הורים שלא רוצים לשלם את המינימום. אז הא לכם, הנה לכם כבר ויכוח. ומשרד החינוך לאחרונה – נדמה לי שהוד השרון הגישו את הבג"ץ – - -

קריאה:

מספר תלמידים - - -

קריאות:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

- - לאפשר לרשות לגבות ולפצל כיתות - -

יפעת קריב:

כן.

קריאה:

כיתות א'-ב'. כיתות א'-ב'.

קריאות:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

- - בסוף לאסוף כסף.

קריאה:

אפשר לחשוב מחוץ - - -

יפעת קריב:

ראש הרשות הגיש. חשוב לציין את זה. אפילו - - -

קריאה:

- - - זה לא היה חשוב. - - - היה יותר חשוב.

קריאות:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

ולכן אני רוצה לומר לכם שבסוף צריך להחליט מה הם סדרי העדיפויות, מה הדברים החשובים ואיך מתקדמים. את דעתי אני אגיד בסוף אם לא הבנתם עד עכשיו.

כן.

יורם זיני:

שלום. שמי יורם זיני. אני הורה לתלמידה ותלמיד בהוד השרון.

דיברו פה על פריפריה. אז אני באתי מהפריפריה, באתי מבאר שבע. משפחה לא מי יודע מה - - -. אבל אני רוצה, ככה, לציין כמה נקודת שאני יושב שהתעלמו. כי בתור הורה שרואה את טובת בתו - - -

קריאה:

גם אנחנו - - - טובת ילדינו.

יורם זיני:

שנייה.

קריאה:

הוא עוד לא אמר כלום.

יורם זיני:

תשמעו, כל הדיון הזה אתם רק מתפרצים. אולי תתנו לי לדבר פעם אחת מההתחלה ועד הסוף בלי להתפרץ? בסדר? תודה.

עכשיו, אני הייתי בין המתנגדים. בסדר? דרך אגב, אנחנו קיבלנו את ההודעה על הטאבלטים עוד בשנה שעברה. אני יכול להגיד לכם את זה בוודאות. לא קנינו ספרים. לא קנינו שום ספר, כלום, כי ידענו שיהיו טאבלטים. עד שהייתה את אותה פרזנטציה לא הייתה התנגדות. דרך אגב, אם מסתכלים על זה: אם עכשיו כל ההורים היו משלמים לטאבלטים השיחה הזאת לא הייתה קיימת. בואו נשים את זה על השולחן. אם כל ההורים, אם היו משלמים לי את הטאבלט שאני קניתי לבת שלי. בסדר? אם זה, לא היה פה דיון. לא היה פה שום דיון. אז הדיון העקרוני פה הוא רק אם ההורים ישלמו או לא ישלמו.

קריאה:

לא, לא - - -

קריאה:

ממש לא.

קריאות:

- - -
קריאה:

ממש-ממש לא.

היו"ר עמרם מצנע:

כן. הוא אומר את דעתו, חברים. כן.

יורם זיני:

עכשיו, אני הייתי בין המתנגדים. בסדר? ויעידו פה כמה אנשים שצעקתי עליהם הרבה – ויש פה כמה מהמתנגדים שהיו לי איתם המון שיחות. היא יושבת פה – לנסות להבין על מה ההתנגדות. מה הבסיס להתנגדות.

גם בנושא הקרינה ניסיתי להקים – הטענה הראשונה הייתה הקרינה – אמרתי להורים: אוקיי. בסדר. יאללה. תביאו בבקשה 40 טאבלטים, נעשה בדיקה בעצמנו. לא בית הספר, בלתי תלוי. שלא אחרי זה יגידו שמשרד החינוך. שום. נעשה. שום עזרה מאף הורה. זה רק מוכיח שבעצם ההתנגדות היא לא הקרינה פתאום. נעלמה.

ברכת קלימשטיין לוי:

איזה ידע יש לך בקרינות? מה המקצועיות שלנו כהורים להבין את זה?

יעקב בן עמי:

אבל יש לך - - - שעושים בדיקות. למה אתה - - -?

קריאות:

- - -

יורם זיני:

אני לא עושה את הקרינה. אני רק מביא את - - -

ברכת קלימשטיין לוי:

לא, אבל אין לנו ידע, לא לך ולא לי. להביא בודקי קרינה? יש את משרד הבריאות.

יעקב בן עמי:

יש משרדים שעושים את הבדיקות. למה אתה צריך לעשות את הבדיקות?

קריאות:

- - -

קריאה:

- - - גם את זה מפריטים.

ברכת קלימשטיין לוי:

זה בדיוק העניין: הכול ההורים, בודקים קרינות. ההורים מסתובבים עם בדיקות קרינה. זה מטורף.

יעקב בן עמי:

אבל חברות פרטיות עושות בדיקות, אז אתה רוצה - - -?

קריאה:

הוא לא התכוון שהוא עושה את זה בעצמו.

יורם זיני:

אני לא אעשה את זה בעצמי.

קריאה:

נביא חברה - - -

יורם זיני:

נביא חברה. יש המלצה של משרד החינוך.

יעקב בן עמי:

אז תביא, מה אתה צריך את ההורים? תביא, מה אתה צריך את ההורים?

קריאות:

- - -

יעקב בן עמי:

העירייה תממן לך את זה. העירייה תממן לך את זה. ועד ההורים יממן לך את זה. הנהגת ההורים הארצית תממן לך את זה - - -

יורם זיני:

אני שתקתי והצבעתי בשקט לאורך כל הדיון, - -

יעקב בן עמי:

לא, אבל תדבר לעניין.

יורם זיני:

- - ואתם רק מתפרצים. אז בבקשה, תירגעו.

יעקב בן עמי:

לא, כי אתה מדבר על הקרינה, אבל אתה לא מבין שום דבר, איך בודקים ומה עושים.

יורם זיני:

אני לא מבין. אני - - - לחלוטין.

יעקב בן עמי:

נכון. אני מצטער להגיד לך שאתה לא מבין איך שאתה מדבר.

יורם זיני:

אני שמח שאתה - - - לי שאני - - -

יעקב בן עמי:

טוב מאוד. אז תיקח את זה לתשומת לבך. יש פה אנשים עם הרבה ניסיון בתחום הקרינה. כשאני עוד מעט אדבר אז אתה תבין על מה אני מדבר.

יש חברות ויש מקומות שעושים בדיקות קרינה. אתה לא צריך לגייס את ההורים בשביל זה.

הדס תגרי:

- - -

קריאה:

אתה לא הבנת אותו.

יורם זיני:

פשוט לא הבנת אותי, אבל לא משנה. אני לא הולך - - -

יעקב בן עמי:

אבל למה צריך טאבלטים? יש את המחשבים של בית הספר. שיעשו בדיקה עם המחשבים.

ברכת קלימשטיין לוי:

כל הורה עם מכשיר קרינה.

יעקב בן עמי:

יש היום בכל בית ספר מחשבים. אפשר להעמיד את המחשבים ולבצע בדיקות. השאלה היא אם מבצעים את הבדיקות כמו שצריך.

היו"ר עמרם מצנע:

כן. זהו? בסדר? אפשר להמשיך? אמרת את כל מה שרצית - - -. עכשיו אתה רוצה להצביע גם?

יעקב בן עמי:

לא, עוד לא אמרתי כלום. אני שאלתי - - - והם לא נותנים לי לדבר.

היו"ר עמרם מצנע:

כן, החלונות האחוריים. שם.

צביקה כספי:

טוב, צהריים טובים לכולם, כבוד היושב ראש, חברים, חברי הכנסת, כולם כאן.

האמת שרציתי להתחיל דווקא - - -

היו"ר עמרם מצנע:

מה שמך?

צביקה כספי:

שמי צביקה כספי. אני ממלא מקום יושב ראש – לא ארגון ההורים, אלא ועד ההורים העירוני של בת ים. אנחנו בעצם העיר היחידה שהתחילה את הפרויקט הזה, נמצאת בה ארבע שנים. הכי מנוסים מכל הכיוונים. את כל השריטות, את כל השפשופים, הכול. ואני רוצה להתחיל את הדיון שלי, למרות שרציתי להתחיל אותו במשהו חיובי דווקא ולהגיד לכולם פה, גם למשרד החינוך וגם לחברים כאן: אני פשוט מתבייש בכם, כי כולכם כאן רבים עם כולם. אבל כמו שהתחלנו, התחילו פה החברים היותר מכובדים להגיד: אתם פשוט פספסתם את המטרה. הוויכוח פה הוא לא על המכשיר, שגם הוא צרה, הוויכוח הוא שאתם לקחתם דבר שאסור לכם לעשות ונתתם אותו בידיים של מישהו שעוד יותר אסור לו לעשות. ואני יכול לקחת את כולכם ולהזמין אתכם אליי, לבת ים, כדי שתצליחו לראות ואפילו לבכות ממה שתראו. ואני רוצה להעלות את הדברים בארבעה נושאים עיקריים, וזה יעשה פה סדר לכולם, ואני מדבר מקצועית. אני יכול להראות פה, חברים, גם אתם מהוד השרון - - -

יפעת קריב:

איזה מזל שהוא הגיע להגיד במה אנחנו טועים - - -

צביקה כספי:

אני לא אמרתי שאתם טועים. אמרתי שאני יכול - - - אתכם במקומות - - -

יפעת קריב:

לא - - -. אבל מה, דבר יותר בצניעות. הגעת לפה, כולם טועים, ואתה תגיד, תעשה סדר.

צביקה כספי:

לא, לא. אמרתי שאנחנו - - -

יפעת קריב:

אמרתי שתגיד את זה רק בצניעות: יש לי עמדה, אני מביע אותה. כאילו, כולם טועים פה?

צביקה כספי:

אז אני אגיד את זה; סליחה, אני אחדד לך את זה. אוקיי?

אנחנו חקרנו את זה בצורה יסודית, מקצועית, עם אנשי מקצוע. לא באנו על המוגמר, והבאנו את הבעיות העיקריות של פרויקט התקשוב. פרויקט התקשוב הוא דבר מבורך, הוא קיים בבתי הספר: יש מורה, יש לפטופ, יש כיתות חכמות, לוחות, אתרי בית ספר שהתכנים עולים אליהם. מבורך. אני לא חושב שעל זה הוויכוח בכלל. הבעיה הקשה היא הדרך, ומישהו שכח פה להיות בעל הבית. אני לא מצפה ששר החינוך שלי יבוא לאימא שלו, שהיא מחזיקת תיק החינוך שלי, ויגיד לה: לא, את לא עושה נכון. זה לא יקרה. אתם, התפקיד שלכם לנווט, גם אותי כהורה. ואני משלם מחיר יקר כהורה, ואני נציג של כל ההורים בעיר שלי – 1,500 תלמידים בשנה במקיפים, בחטיבות, שפשוט לא יודעים כבר מה לעשות. הם אומללים.

אתם מדברים איתי על פערים חברתיים? בואו, בואו, אני אראה לכם. אני אתן לכם את הדוגמה הכי טובה. זה של הבן שלי. רבותיי, אין להם מענה. יש כאן 6,000 שקל, ויש לו עוד אחד שכרגע קניתי לו לפני שבועיים כי אין ברירה. הוא מתחילת השנה בלי ספרים, כי אין ספרים – הם העבירו אותם לדיגיטלי. מישהו שכח את זה, וזה פיילוט. ואם הוא נכשל מה קורה? אין ספרים.

קריאה:

לך לביקורת.

דרור אלוני:

אני לא הבנתי. מה הבעיה עם המחשבים האלה? לא הבנתי.

יפעת קריב:

מה הבעיה של אלה?

משה מזרחי:

לא, לא, תסביר.

צביקה כספי:

הספרים הדיגיטליים, שהם מבורכים, הם באמת מדהימים - - -

יפעת קריב:

לא מבינים מה אתה אומר.

משה מזרחי:

טכנית, מה הבעיה? לא - - -? תסביר, תסביר.

עופר רימון:

בוא רק תשים את הדברים בדיוקם: לפני ארבע שנים העיר בת ים החליטה ללכת על פרויקט בלי החלטה וגיבוי של משרד החינוך. זו הייתה החלטה מקומית - - -

צביקה כספי:

ואתם מאפשרים את זה, זה בסדר?

קריאה:

- - -

עופר רימון:

זו הייתה החלטה מקומית. אנחנו לא יכולים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי.

קריאות:

- - -

קריאה:

מה זה משנה?

קריאה:

זה בדיוק מה שהוא אומר.

משה מזרחי:

- - -

קריאות:

- - -

עופר רימון:

לפחות אל - - -

יעקב בן עמי:

זה בדיוק מה שהוא אומר: איפה הייתם?

צביקה כספי:

כל התהליך והאישור הפדגוגי בוצע על ידי משרד החינוך. נקודה.

קריאה:

לא.

צביקה כספי:

נקודה. אלא אם כן מישהו שיקר.

הדס תגרי:

אז עוד יותר גרוע: אז איפה אתם?

צביקה כספי:

הבעיה שלי, הבעיה, וזה הדבר החשוב, רבותיי, היא הדרך, היא בעל הבית בתוך התהליך.

יפעת קריב:

הבעיה - - - של המכשירים? לא, זה לא היה מובן – בעל הבית של המכשירים?

צביקה כספי:

רבותיי, זה ארבע נקודות. אתם חייבים להקשיב להן.

היו"ר עמרם מצנע:

משפט אחד ואני - - -

צביקה כספי:

אני רץ. בבקשה, תנו לי שלוש דקות, אני רץ על כל הנושאים.

היו"ר עמרם מצנע:

לא, שלוש דקות אין. בבקשה, דבר בקיצור.

צביקה כספי:

יש בעיה טכנולוגית גם עם המכשירים וגם עם נושא הקרינה בתוך הכיתות. רבותיי, 35 טאבלטים ו-35 פלאפונים הם דבר נוראי בכיתה של 9 מטר רבוע או 12 מטר רבוע. תעשו מה שאתם רוצים, תגידו מה שאתם רוצים. ולי יש רישיון של הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה. אני מבין טיפה.

קריאה:

- - -

קריאה:

- - - עם הפלאפונים, יותר מאשר עם הטאבלטים.

צביקה כספי:

רגע. יש מחקרים, גם אצלכם בחיפה, ואתה היית פעם ראש עיר בחיפה – מר יונה יהב הוציא את זה. רבותיי, כשהפרויקט הזה יהיה קווי הוא יהיה הרבה יותר בטוח. אני חושב שהרבה מההורים גם לא יתנגדו לו.

יעקב בן עמי:

טוב מאוד. כל הכבוד.

צביקה כספי:

זה הפתרון. רצית פתרונות אמיתיים. תסבו את הכיתות לקוויים. בבת ים יש בית ספר אחד שעובד ככה. עובד מצוין. מאה אחוז מההורים הרימו יד.

עופר רימון:

על איזו קרינה אתה מדבר?

קריאה:

על קרינת WiFi.

צביקה כספי:

על WiFi.

קריאה:

זה לא מדויק.

רוני דיין:

לא. אתה מדבר על סלולרי. יש הבדל גדול מאוד בין סלולרי ל- WiFi. אני מצטער מאוד. - - - את העובדות.

צביקה כספי:

רבותיי, אני יכול להראות לכם - - -

היו"ר עמרם מצנע:

כן, אני מבקש. אתה סיימת.

כן, הגברת רויטל לן כהן.

רויטל לן כהן:

תודה, אדוני. אני רוצה לדבר פה בקיצור בשלושה כובעים בתמצות: הכובע הראשון – אני רוצה להקריא מילים של ילד בשם אייל שחל, שהוא לומד בבית מאחר ומערכת החינוך לא מונגשת עבורו, ואני מקריאה את מה שהוא כתב לי אתמול כי הוא לא יכול היה להגיע.

קריאה:

אבל מי את רק?

רויטל לן כהן:

רויטל לן כהן, קואליציית הורים לילדים מיוחדים.

היו"ר עמרם מצנע:

הגברת רויטל לן כהן, זה קשור לדיון שלנו?

רויטל לן כהן:

כן, כן. לגמרי כן.

היו"ר עמרם מצנע:

אוקיי.

רויטל לן כהן:

את המילים הבאות אני מקליד בטאבלט שלי, אחד מחבריי הטובים. החבר שמלווה אותי ממקום למקום, כי הוא קל ונוח לניוד, ואני זקוק לו שידבר במקומי. אני משה והוא אהרון שלי. הוא הפה שלי. משה מחזיק בידו של אהרון שיצא לדרך עם אנשים. אני אוחז בידי את הטאבלט. לעיוורים יש כלב נחייה; למשותקים ברגליהם – כיסא גלגלים; לכבדי שמיעה – שתל באוזן; ולי יש טאבלט. כי בגלל בעיה נוירולוגית התחלתי לדבר רק בגיל שמונה. אני בן 13 ועדיין לא סגרתי את הפער. בלב יש לי מילים רבות, החוצה יוצאות מעטות בלבד, לאו דווקא אלו שאני רוצה. אז אני מקליד אותן על הטאבלט שלי, וכך אני מדבר ולומד ויוצר וחי חיים שלמים, יותר ממה שקצבה לי המוגבלות שלי. יש לו מקלדת גדולה עם רווחים נוחים. הוא זוכר את ההעדפות שלי. הוא משלים את המילים שאני מקליד. אני יכול לגלוש לאתרי לימוד ומידע ולגלות עולמות ידע שלמים. בכבוד רב, אייל שחל.

מאחר ואני נמצאת פה לא בכובע של הברדק הזה, שאני חושבת שצריך לטפל בו, כי זאת ההתנהלות הרגילה של משרד החינוך, שהוא יורה ומשאיר אחר כך את כולם להתמודד עם הקליע שעף באוויר. אני רוצה לדבר על הנושא של הילדים עם הצרכים המיוחדים. אתם מדברים פה על שמנת, ומי ייתן אותה? ואני מדברת על לקחת כיכר לחם שחור ולחתוך לפרוסות. יש ילדים שהטאבלטים או אמצעי ההנגשה, התקשורת החלופית התומכת – התת"ח – הם בשבילם, כן מתקדם, לא מתקדם, היא הבסיס. זאת ההנגשה שלהם. בלי זה הם לא יכולים להיות. ועד שמשרד החינוך לא יואיל בטובו לתת לילדים האלה את האמצעי להיות חלק מהחברה, חלק מהקהילה וחלק מהחינוך, כל הדיון הזה הוא בעיניי פשוט לא לעניין. אני מדברת על ילדים עם דיסלקציה - - -, כבדי ראייה, C.P., נכויות פיזיות, בעיות שפתיות, תקשורת - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אוקיי, הגברת רויטל לן כהן, הנקודה הובנה.

רויטל לן כהן:

רק רגע.

היו"ר עמרם מצנע:

הגברת רויטל לן כהן - - -

רויטל לן כהן:

עוד דבר אחד. אני גם רוצה לשים לרגע את הכובע שלי כחברת מועצה ברשות מקומית. המקום הזה של הרשות, כזרוע מופרטת של משרד החינוך, שמורידים לנו בתקציבים הדיפרנציאליים, שלוקחים מלווים למען משאבי איזון, שעכשיו גם רוצים את השיטור המקומי, שאנחנו נשלם אותו. זאת אומרת, גם ביטחון המדינה כבר לא נותנת. מאיפה הם רוצים שאחר כך כרשות מקומית נספוג גם את הפערים האלה? גם הרשויות החזקות הן כבר לא באמת חזקות.

היו"ר עמרם מצנע:

תודה רבה. תודה רבה.

ראיתי שיש פה יועץ משפטי של עיריית הוד השרון?

קריאה:

הוא בדיוק יצא לדקה אחת החוצה והוא מיד יחזור.

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי.

תמיר פלד:

אני אנסה להיות ממש קצר.

יהודית גידלי:

מי אתה, בבקשה?

תמיר פלד:

שמי תמיר פלד, אני מחיפה. אני חבר בוועדי ההורים המוסדי של בתי הספר של הילדים שלי. יש לי ארבעה ילדים.

בגדול אני מסכים עם חברי הכנסת שדיברו כאן ועם הבחור, מה שאמר הבחור עם החולצה הכחולה, שהביא לכאן דוגמה חיה למה שקורה.

אני חושב שהדיון כאן הוא לא על הכסף והוא גם לא על הקדמה. יש מחשב בבית הספר, מחשב נייד, מחשב נייח – אני חושב זו קדמה יפה מאוד. וכל העניין של לצייר פה את הוויכוח על נושא הכסף ושלא רוצים להתקדם, הוא פשוט לא נכון לטעמי. הדבר דומה לאוטו ספורט, מאוד מתקדם ומהיר. האם אני ארכוש אותו לבן שלי בן ה-17? זאת אומרת, צריך לשים פה איזשהו גבול לנושא הזה של הטכנולוגיה. ואני פונה - - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא, לא, לא, לא כל כך הבנתי לאן אתה חותר.

תמיר פלד:

אז אני אומר: לשים פה איזשהו גבול לנושא, הנושא הטכנולוגי. כי אני לא בטוח שהטאבלט, וציין - - -

היו"ר עמרם מצנע:

מה הגבול שאתה מציע?

תמיר פלד:

אז שנייה אחת.

אני מציע לדוקטור עופר רימון: קודם כל, הוא מנה כאן את היתרונות של התכנית הזאת, מה לגבי החסרונות?

היו"ר עמרם מצנע:

בסדר, אבל מה אתה מציע? לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, בסוף מחליטים. איפה הגבול - - -

תמיר פלד:

אני מציע לעשות, מה שאמרו כאן חברי הכנסת: חשיבה מחודשת - - -

היו"ר עמרם מצנע:

על מה? על עצם הכנסת?

קריאה:

כן.

תמיר פלד:

על עצם התכנית הזאת.

הדס תגרי:

בהיקף, בהיקף - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אל תדברי בשמו.

רויטל לן כהן:

לשתף הורים. תלמדו לשתף את הלקוחות שלכם.

תמיר פלד:

אני דיברתי עם שני ילדים מהכיתות האלה שיש להם טאבלטים, ויש לי כאן רשימה מאוד ארוכה של איזה בעיות זה יוצר. שוב, גם דיבר כאן הבחור עם החולצה הכחולה - -

היו"ר עמרם מצנע:

מבת ים.

תמיר פלד:

- - שהתכנית הזו קיימת. אז אני מציע לדוקטור עופר רימון למנות את היתרונות ולעשות איזושהי חשיבה מחודשת לפרויקט הזה. ולגברת שדיברה, נציגת החינוך: את דיברת על הנתונים הטובים של הגיוס ושל הבגרות. אז זה כתוצאה מהטאבלטים? אני לא הבנתי. הרי הם נכנסו רק השנה. אז אני לא יודע - - -

היו"ר עמרם מצנע:

היא רצתה להצביע על מעורבות העירייה בחינוך.

קריאה:

זה כתוצאה מההשקעה.

תמיר פלד:

ההשקעה. השאלה אם זה הטאבלטים.

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי. אני מודה שלא הבנתי בדיוק מה אתה רוצה.

קריאה:

אני גם כן לא.

תמיר פלד:

אני רוצה לבחון - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אתה רוצה שהוא ידון? הוא ידון.

תמיר פלד:

כן. אני באתי לכאן מחיפה, אני אב דואג – - -

היו"ר עמרם מצנע:

נו, אבל מה, אבל אני לא הבנתי מה אתה - - -

תמיר פלד:

- - שהתכנית הזאת תיכנס לבית הספר שלי.

היו"ר עמרם מצנע:

תראה, יש לי סימפטיה לאנשי חיפה אבל לא הבנתי מה אתה רוצה.

תמיר פלד:

אני רוצה שיבחנו את התכנית הזאת ולא יתנו אותה בצורה גורפת.

היו"ר עמרם מצנע:

אבל יבחנו אותה כדי להגיע למה? הוא יבחן ויחליט שהוא ממשיך בתכנית. זה בסדר?

תמיר פלד:

לא.

קריאה:

אה, אז לא.

קריאה:

- - -

תמיר פלד:

לא. אני מציע שיבחנו - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אתה חושב שהתכנית לא טובה.

תמיר פלד:

אני חושב שהתכנית היא לא טובה.

היו"ר עמרם מצנע:

לא טובה. אוקיי.

תמיר פלד:

אני חושב שצריך להתחיל אותה כאיזשהו פיילוט בכיתה אחת, לנסות ולראות איך זה הולך, במימון בית הספר.

קריאה:

תראה, אנחנו כבר 20 שנה בזה.

קריאות:

- - -

תמיר פלד:

בית הספר שלי – לא.

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי. תודה. תודה. תודה. תודה.

הדס תגרי:

הם מציגים את זה כאילו - - -

היו"ר עמרם מצנע:

בבקשה. כן.

נוה גור:

אני רוצה לעשות את זה בקצרה. שמי נוה גור, אני חבר מועצה, חבר אופוזיציה בהוד השרון, ואי אפשר לחשוד בי כתומך של ראש העיר.

אני רוצה לדבר על שלושה גופים במשפטים קצרים: אני רוצה לדבר על האבחנה בין משרד החינוך, אני רוצה לדבר על הרשות המקומית, ואני רוצה לדבר על הילד שחבר הכנסת איתן כבל דיבר עליו. אני רוצה להתחיל דווקא במשרד החינוך: לא יושב פה אדם אחד שלא מעוניין בפרויקט הזה, וכל הדוגמאות של ילדים עם צרכים מיוחדים הם לא רלוונטיים כמו הרבה דברים אחרים.

רויטל לן כהן:

לא.

נוה גור:

יש פה אמירה ברורה של כל מי שיושב פה שהוא בעד - - -

רויטל לן כהן:

- - -

נוה גור:

רק שנייה. תרשי לי, בבקשה.

רויטל לן כהן:

זה לא נכון.

נוה גור:

יש פה אמירה ברורה. אני בטוח שכל מי שיושב פה שישמח לקדמה.

אני חושב שקודם כל משרד החינוך, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה לבחון את הנושא הפדגוגי. יש תחושה קשה מאוד שהבדיקות, המדרג, הדרך שבה הדברים הללו נכנסים לא נעשו בצורה מקצועית, וזה רווח בהוד השרון בצורה מאוד-מאוד ברורה. זה דבר ראשון. לכן. אם אתה שואל בנושא הפדגוגי, לא יעלה על הדעת שנכנסים לבית ספר עם כל הפרויקט הזה, מההתחלה עד הסוף, בלי שבחנו את הדברים, בלי שהדברים נבדקו לאורך זמן, וברמה הפדגוגית יש בעיה. אחת.

היו"ר עמרם מצנע:

אבל הבנתי שנכנסים לכיתה אחת - - -

נוה גור:

לא. נכנסו בהוד השרון לכל השכבה, בכל המקצועות, בלי להבין את המשמעויות.

תמיר פלד:

באופן - - -

קריאה:

- - -

תמיר פלד:

סליחה. אולי אתה לא מכיר את העובדות.

נוה גור:

שתיים, בנושא של הקרינה: כפי שמדינת ישראל קובעת תקנים בכל מיני דברים, יש צורך לראות שיש תקנים שעומדים בהם - - -

קריאה:

- - - יש - - -

נוה גור:

מאה אחוז. אני שמח שיש, אבל תיכף אני אגיע לרשות המקומית ואז נבין את הבעיה.

לכן, אני בא ואומר: גם פה יש עניין. כך שמי שאומר שאם היו משלמים את הכסף הדיון לא היה קיים – התשובה היא לא. הדיון מתקיים פה בכמה פרמטרים.

הדבר הנוסף הוא הרשות המקומית. כאשר יש רשות מקומית טובה, כל פרויקט שמתנהל מתנהל בצורה טובה.

צביקה כספי:

בשקיפות.

נוה גור:

אני רק רוצה לומר עוד משהו: בוא לא ניתמם, אדוני היושב ראש. רשויות חזקות, לאורך השנים תיעדפו דברים, קידמו דברים ועשו דברים ונתנו, כפי שאתה עשית ברשות שלך, דברים שהממשלה לא אפשרה, כפי שעשו את זה אולי בבת ים, כי אלה היו סדרי העדיפויות, ולכן בוא לא ניתמם. ולכן אני בא ומחזק פה את האמירה שנאמרה פה על ידי חבר הכנסת איתן כבל, שאם רוצים לצאת לפרויקט, ההחלטה הזאת צריכה להיות במצב שבו רשות מקומית משלמת ומתעדפת את זה אם היא רוצה לאפשר את זה, וכך לא תהיה אפליה בין שכונות, בין הורים. ולא הותירו לפתחם של האנשים פה את מה שקורה פה, כי זה משקף בדיוק את מה שקורה בעיר.

היו"ר עמרם מצנע:

זאת אומרת, אתה חוזר בעצם - - - כל הדיון עומד על כסף.

נוה גור:

לא. ממש לא.

היו"ר עמרם מצנע:

- - - משלמת את - - -?

נוה גור:

אני אומר שיש פה כמה פרמטרים: הפדגוגי, החברתי-כלכלי והבריאותי.

אני רוצה לומר עוד דבר אחרון ובזה אסיים: אני רוצה לדבר על הילד שעליו דיבר חבר הכנסת איתן כבל. אני רוצה לדבר על הילד הזה. אגב, עוד משפט בהקשר לרשות המקומית – אני אומר את זה גם לך, הגברת יפה עזרא, ולכל מי שיושב פה מטעם ראש העיר: הועבר מכתב מאוד מפורש בעניין הזה, ולי יש תחושה שלא נקבל תשובות מפורטות בכל הנושאים הללו. כי אם אין מה להסתיר אני מבקש לקבל תשובות על הכול.

אבל אני רוצה לדבר על הילד ובזה לסיים: בשעה זו שאנחנו יושבים פה יש ילד שמידי שעה עסוק בשאלה מה קורה עכשיו איתי? מה קורה כשהילד שלידי לומד עם טאבלט ואני לא? עסוק בשאלה מה להגיד למורה ומה לא? חוזר הביתה בלחץ, מגיע לבית הספר בבוקר בלחץ. ולכן, אדוני היושב ראש, יש דבר אחד שחייב לקרות פה בסוף הישיבה הזאת וזו החלטה מהירה מבחינת לוחות הזמנים שלא להשאיר את המצב כפי שהוא, ולאכוף על הרשויות הללו את כל הכללים, ולבחון שהרשויות עומדות בנושאים הללו. כי אחרת, הילד הזה ימשיך לסחוב את זה, כמו שנאמר פה, במשך שנים.

היו"ר עמרם מצנע:

הילד הזה, אין לו טאבלט בגלל שלא היה כסף או בגלל - - - אידיאולוגי?

נוה גור:

לא. לא. הילד הזה – ואני מצטרף למה שאמר חבר הכנסת משה מזרחי – אני גאה בכך שיושבים פה של הוד השרון. כי הוד השרון זו עיר עם אוכלוסייה ברמה גבוהה מאוד. אני אומר שיש פה הורים שהלכו עד הסוף, מתוך הבנה שלא יעלה על הדעת שכך זה יתנהל בעיר הזאת, שיסתירו מידע מההורים. יש פה נתונים, אני לא רוצה להיכנס אליהם - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אבל אתה עונה על השאלה שלי רק בהרבה משפטים. אתה אומר שהילד שאתה מדבר עליו, סביר שההורים לא נכנסו למהלך הזה בגלל סיבות אידיאולוגיות. - - - אני מצטט אותך.

הדס תגרי:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

אני מצטט אותך.

קריאה:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא אהבו את התהליך, לא אהבו את השיטה - - -

קריאה:

עושק.

הדס תגרי:

וגם - - -. לא כל ההורים בהוד השרון - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אבל באמת, הגברת הדס תגרי, תדברי בשם עצמך. אני עכשיו מדבר איתו. אני רוצה להבין.

הדס תגרי:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

הוא אומר את דעתו.

נוה גור:

אני מנסה לומר שקבוצת ההורים שלא אפשרה לילדים שלהם לרכוש טאבלטים מורכבת בעיקר מהצד האידיאולוגי. יחד עם זאת, יש עוד אלמנטים, כמו הפדגוגי, כמו הבריאותי, שהוא חשש, שצריך לשים להורים את התשובות.

היו"ר עמרם מצנע:

אוקיי. תודה רבה.

כן, מאחורה, שם.

משה אבן חן:

שלום רב. שמי משה אבן חן. אני עד לסוף השנה הייתי יושב ראש בית ספר המגן בהוד השרון. עכשיו בהנהגת ההורים, גם בבית הספר וגם בעיר.

אני רוצה להפנות את השאלה קודם כל אליכם, לוועדה, ואני רוצה להסביר לכם בעצם את ההתלבטויות והלבטים שיש לי כשאני בעצם מוביל הנהגת הורים בבית הספר. הרי תשלומי ההורים שאתם בעצם כאן קובעים ואתם נזעקים פה, אל הרשות, אל משרד החינוך, אבל אתם קבעתם, אתם חתמתם, ואתם אומרים: ספרי הלימוד, אין בכלל עוררין – הורים חייבים לרכוש. לא קשור אם התשלום מרצון, מחובה. זה בכלל, זה מחוץ לפרק.

קריאה:

יש פרויקט - - -

משה אבן חן:

אחרי זה יש את הנושא של תשלומים מרצון. תשלומי רשות, סליחה, ששם יש בעצם את כל הטיולים, המוזיאונים, הדברים שכהורים, אתם מאפשרים פה בעצם להורים לשלם או לא לשלם. ואני כהורה שמשלם משלם על הורים שבמנצלים את ההזדמנות ואומרים: אנחנו אידיאולוגית לא משלמים. ואחרי זה יש עוד דבר שנקרא תשלומים מרצון – עד 250 שקל. רק בהחלטה של הנהגת ההורים הבית ספרית. אפשר לדרוש את זה מההורים. שוב, יש הורים שמוכנים לשלם, יש הורים שלא מוכנים לשלם.

אני כהנהגת בית הספר, של ההורים, שרוצה שכל הילדים עכשיו יצאו לטיול, שכל הילדים ילכו למוזיאון – יש לי בעיה, כי אני בעצם אומר לאותם הורים ששילמו: אתם משלמים על האחרים.

עכשיו, מפה אני רוצה לגרור את זה לנושא של ספרי הלימוד, ואפשר להגיד כאן: כן ספרים, לא אידיאולוגיה, כן כספים. זה כסף. כי כמו שאמרת מקודם, אם הרשות או אם משרד החינוך היו מממנים לכולם, לא היה פה שום דיון.

קריאה:

- - -

קריאה:

לא היה.

משה אבן חן:

לא היה פה שום דיון.

קריאה:

הם, בכסף שלנו - - -

קריאות:

- - -

משה אבן חן:

הדיון התחיל מהרגע שעלה נושא הכסף.

קריאה:

לא נכון - - -

משה אבן חן:

עכשיו, כשבאים ואומרים לי כהורה, ושאלת מקודם איך הדברים התנהלו בעיר – אני הייתי חלק מזה מההתחלה.

קריאות:

- - -

ברכת קלימשטיין לוי:

- - -

משה אבן חן:

אני הייתי בזה חלק מההתחלה.

כשאנחנו באנו ואמרנו: אנחנו בעיר רוצים שהילדים שלנו ילמדו לא כמו שאני למדתי בגיל שלהם. אני חושב שמגיע להם משהו אחר. אמר פה האדון, ונכון מאוד, כשבאנו לבדוק כאן מול משרד החינוך מה ניתן לעשות, ליוותה אותנו בצמוד מפקחת פנטסטית, הגברת אורית טאטי, שליוותה אותנו והסבירה לנו דבר-דבר, גם לנו וגם לרשות ביחד, איך ניתן להתקדם. הובהר לנו מההתחלה שבעצם בגלל שאנחנו בשכבה סוציו-אקונומית גבוהה אין סיכוי שתקבלו איזשהו תקציב ממשרד החינוך שאיתו תוכלו לרכוש את מכשירי הקצה. עכשיו, יש שתי אפשרויות: או שאנחנו נבוא ונגיד – אין ברירה, נשארים מאחורה; או שאנחנו באים ועושים – עד עכשיו מה שילמנו, במסגרת מה שמותר, ומה אנחנו עושים עם זה מעכשיו.

אני מתנצל אם מקודם אמרתי שאתה לא מבין. אני רוצה רק להסביר מה יש פה בנושא כשבאנו וניהלנו את זה, ומה שנקרא, חשבנו על זה.

קריאה:

הנה, ההורים מנהלים.

משה אבן חן:

אני מתקן את עצמי: חשבנו.

קריאה:

העירייה ניהלה, לא ההורים.

משה אבן חן:

יש פה בעצם מצב שהיום יש ספר בגיאוגרפיה ששם כתוב שכביש 6 עוד לא קיים. כביש 6 בתכנון. אני כהורה לא מוכן ללמוד בספר כזה. אני רוצה לקחת את אותו ספר - - -

היו"ר עמרם מצנע:

זה ברור. בוא, תתקדם.

משה אבן חן:

לקחת את אותם ספרים ולהכניס אותם לטאבלט, לאותו מכשיר, יחידת קצה. יקראו לו מחשב, יקראו לו טאבלט, יקראו לו מה שיקראו לו. למורה מאותו רגע יש יכולת לנתב עכשיו גם את הספרים הקיימים, גם את הספרים הדיגיטליים, לאן שהוא רוצה ולהעביר אותנו לקדמה באותו מחיר, אפילו גם פחות.

אני רוצה להגיד עוד משהו אחד אחרון: בבית ספר המגן, שאני חלק ממנו, הובלנו את הנושא של פרויקט השאלת ספרים עוד לפני הפרויקט של משרד החינוך. יוזמה פרטית אצלנו בבית הספר. אנחנו ממשיכים. המשכנו עם זה גם כשמשרד החינוך הקים את התכנית הזאת. ולמרות זאת, בית ספר המגן במאה אחוז השתתפות, שלכאורה הם משלמים יותר מהשאלת הספרים.

היו"ר עמרם מצנע:

תודה.

משה אבן חן:

אלה דבריי.

אבי פטאל:

שלום. שמי אבי פטאל, אני מייצג את ארגון ההורים בירושלים. אני יושב ראש ועד ההורים ברנה-קאסן, וגם יושב ראש ועד ההורים בבית ספר בפסגת זאב - - -

אני רוצה לומר שבעינינו, בארגון ההורים בירושלים, הטאבלט הוא אמצעי להשגת מטרות. בעצם, המטרה היא לימוד בספרים דיגיטליים, והטאבלט הוא אמצעי. לא שהטאבלט הוא המטרה. ופה נראה לי שחלק מהאנשים קצת מתבלבלים. העניין של הספרים הדיגיטליים יכולים להיות מושגים בטאבלט, במחשב נייד, במחשב ביתי, בערב כשהילד יכול להיכנס לחשבון שלו בספק הספרים הדיגיטלי.

עכשיו, לעניין מה שאמרו לגבי הורים מעורבים, מתערבים וכולי. בירושלים יש ועדת היגוי רשמית, שההחלטות שלה מחייבות, ואני חבר בוועדה הזאת.

היו"ר עמרם מצנע:

מחייבות את מי?

אבי פטאל:

מחייבות את בתי הספר, את המנהלים, את כולם.

קריאה:

את ההורים.

אבי פטאל:

את ההורים. את כולם. זה במינהל חינוך ירושלים. אני חבר בוועדה הזו, ובוועדה הזו מתקיים דיון או פעם בשבוע או פעם בשבועיים.

עכשיו, אצלנו יש פיילוט היום: 1,600 תלמידים לומדים בפיילוט של טאבלטים – חטיבות ביניים ותיכון, ולצורך זה נרכשו 2,000 טאבלטים. ההורים משתתפים בתשלום בהסכמה. העירייה הפחיתה 150 שקל בתשלום השנה – זה לעניין התשלומים – ואנחנו הגענו להבנה – וזו תשובה פה לשני חברי הכנסת שאמרו לגבי העניין הסוציו-אקונומי – לא יהיה מצב שבו ילד לא יקבל טאבלט בגלל עניין סוציו-אקונומי.
קריאה:

נכון.

אבי פטאל:

זאת ההסכמה.

קריאה:

- - - אני שמעתי את זה?

קריאה:

זה מה שקורה בפועל.

קריאה:

סיפורים.

קריאה:

גם בהוד השרון זה אותו דבר.

קריאה:

- - - במציאות.

קריאות:

- - -

אבי פטאל:

לא, זה אני מדבר על עמדה רשמית, זה לא משהו - - -

קריאה:

- - -

קריאה:

זה היה עוד הרבה לפני.

יפעת קריב:

רק רגע אחד. רק להדגיש את מה שאתה אומר: זה מישהו שבאמת מוכר על ידי הרווחה ולא יכול להרשות לעצמו. לא מישהו שלא רוצה לקנות ואז אומר: אני אקבל.

קריאה:

אז בסדר.

קריאה:

- - -

יפעת קריב:

לא, אני שואלת אותך, אני שואלת אותך. מתוך פניות ששאלו.

היו"ר עמרם מצנע:

חברים, נדמה לי שהעניין הזה הובן.

יפעת קריב:

על זה אתה מדבר?

אבי פטאל:

כן. אני מדבר על העניין הזה. בירושלים יש גם עניינים של באמת, עניין סוציו-אקונומי.

עכשיו, לגבי העניין פה: אני חושב שצריך לעשות את זה בהסכמה ולעשות את זה בהסדר - - -

היו"ר עמרם מצנע:

בהסכמה של מאה אחוז?

יפעת קריב:

אין הסכמה - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אני שואל.

קריאות:

- - -

אבי פטאל:

אני טוען ככה, אני אומר ככה: ילד שלא רוצה לשלם, אני כיושב ראש ועד הורים לא אכפה עליו לשלם. ודאי שלא. אני לא אכפה עליו לשלם.

קריאה:

ואז גם 80% - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אוקיי. טוב, תודה רבה.

אנחנו לקראת סיום. כן, קצר.

יעקב בן עמי:

אני אתחיל מזה שאני מעביר פה מכתב שכבר מסרתי לכבודו בפגישה האישית שלי. אני רוצה שהמכתב הזה גם יגיע - - -

יהודית גידלי:

מי הדובר?

יעקב בן עמי:

שמי יעקב בן עמי. אני פעיל ארצי בתחום של הקרינה. אני לאחרונה עזרתי לבתי ספר בכפר סבא, בנתניה, בראשון לציון - - -

היו"ר עמרם מצנע:

כן, בבקשה. לעניין.

יעקב בן עמי:

העניין הוא שאני באתי ומציג את ההתנגדות שלי מהנושא של הקרינה. כי הנושא הזה של הכנסת טאבלטים הולך לפגוע בבריאות של הילדים שלנו. וגם חברת הכנסת שישבה פה והיא אומרת שהיא הולכת כל היום עם הטאבלט, לאן שהיא הולכת, לאיפה שהיא הולכת, ואז כל היום היא מוקרנת והחיים שלה יתקצרו לאט-לאט.

יפעת קריב:

גם מהפלאפון, דרך אגב.

יעקב בן עמי:

מה?

יפעת קריב:

גם פה, בחדר, כמות הקרינה - - -

עמיר בורנשטיין:

גם הפלאפון - - -

קריאות:

- - -

יעקב בן עמי:

נכון, נכון, אני מדבר על הכול, אבל יש דברים שביכולתנו ויש דברים שבאין יכולתנו. ביכולתך לוותר לפעמים על הטאבלט ולבוא עם נייר.

היו"ר עמרם מצנע:

כן, אדוני, הנושא של הקרינה ברור. זה לא נושא הדיון עכשיו.

יעקב בן עמי:

זה כן נושא הדיון כי אני מתנגד לזה.

היו"ר עמרם מצנע:

לא, זה לא. אני מחליט, אני מחליט מה נושא הדיון. זה לא נושא הדיון. אמרתי את זה בהתחלה. אנחנו נזמין אותך - - -

יעקב בן עמי:

משרד החינוך מסתיר מההורים את הנושא שיש בעיה של קרינה, שיש בעיה של בריאות של תלמידים בתכנית הזאת.
היו"ר עמרם מצנע:

תראה, לא תתגבר עליי בקול. הנושא זה לא הנושא.

קריאה:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

לא שהוא לא חשוב, ואנחנו נעשה עליו דיון ממצה בתחום הזה. עשינו כבר דיון אחד – יותר מאחד, אני חושב – ונעשה עליו דיון. פשוט לא הנושא, ואני לא רוצה לזוז הצידה.

כן, בבקשה.

אפרת כרמלי:

שלום. שמי אפרת כרמלי. אני אימא לילד בכיתה ה' בבית הספר רבין בהוד השרון.

אני חייבת, קודם כל, לציין שאני טכנולוגית בעצמי. אני לא גדלתי עם טכנולוגיה. אני בת 40. לא היה לי טאבלט וגם לא מכשיר נייד וגם לא מחשב, ועובדה שאני היום מהנדסת מערכות ואני יודעת מה זה טכנולוגיה, ואף אחד פה לא צריך להגיד לי שמשרד החינוך צריך ללמד את הילד שלי טכנולוגיה, כי לכל הילדים שלנו יש טכנולוגיה בבית, והיא זמינה להם, והילדים שלנו סקרנים. אין לי התנגדות לטכנולוגיה. להיפך. אני חושבת שבבתי הספר רצוי שתהיה טכנולוגיה אבל בצורה מושכלת. ופה מה שעשו, זה לקחו מהלך והסתכלו רק על הכלי, על האמצעי, ושכחו את התוכן. היום בתכנים יש ספרי לימוד שהם מאוד בעייתיים. אנחנו לומדים מזה מבת ים, אנחנו לומדים מזה בחיפה, אנחנו לומדים מזה מחולון. הספרים האלה לא בשלים. הטכנולוגיה היום נמצאת במקום אחד והפדגוגיה נמצאת במקום אחר. מערכי השיעור לא מוכנים. את המורים שלנו התחילו להכניס לתכנית הזאת בסוכות, בחופשה של החגים, בתחילת השנה הזו. המורים שלנו, חלקם לא יודעים לתפעל את המחשב היחיד שיושב להם בכיתה, כשברגע שהכבל קצת משתחרר הם לא יודעים לתפעל ולהכניס את הכבל למקום כדי שהמצגת תעלה על הלוח.

יש פה בעיה מאוד עקרונית. המערכת לא בשלה, והטכנולוגיה נמצאת במקום אחד והפדגוגיה נמצאת במקום אחר. אתם רוצים להכניס את זה? זה מעולה, אבל לא בגלל שעכשיו החלטנו שהאמצעי זה הדבר הכי חשוב, ומגישים את החשבונית להורים ואומרים להם: תקנו את האמצעי. ואני אומרת לך מניסיון: יש לי טאבלט בבית. אני לא שולחת את הילד שלי עם טאבלט. כי כשהילד שלי היה צריך להכין אתמול שיעורי בית והם היו צריכים לחפש חומר בתנ"ך, הם ישבו, שני ילדים, ואמרו: אנחנו לא יכולים לעבוד עם זה. אנחנו לא יכולים לקרוא את החומר בתוך הדבר הזה. וזה לא – הילדים מצביעים ברגליים. ואנחנו שומעים את זה מבת ים, אנחנו שומעים את זה מחולון, אנחנו שומעים את זה מראשון לציון, אנחנו שומעים את זה מחיפה. הילדים מתלוננים על הדרך שבה זה נעשה.

עכשיו, טכנולוגיה אפשר לעשות בצורה מושכלת, אנחנו לא נגד. תכניסו, תעשו כיתות מתוקשבות, - -

קריאה:

יש כבר.

אפרת כרמלי:

- - בצורה מוסדרת. כיתות שבהן הילדים נחשפים לדבר הזה. יש מחקר של ראמ"ה מ-2012 – מחקר של מרכז שעושה מחקרים לדבר הזה לטובת משרד החינוך – שמראה באופן מפורש שהעובדה שהכניסו טכנולוגיה לא שיפרה את היכולת של הילדים להתמודד עם אוטוסטרדת המידע. באופן חד משמעי כתוב במחקר הזה שזה לא עוזר.

היו"ר עמרם מצנע:

כן. אוקיי. תודה. בבקשה.

יוסי ברוך:

שמי יוסי ברוך, מהנהגת ההורים של ממלכתי א' בהוד השרון.

החברים שכאן, בוודאי חברי הכנסת, מבינים את היופי והכוח של הדמוקרטיה, ואני מדבר בשם הרוב הדומם. כנראה שבעת הזאת, המודרנית, הקול של המיעוט הצעקן מתגבר על כל דבר, גם על היגיון, גם על מדע, גם על רשויות וגם על משילות. ואני חייב להגיד שיש לי ילדה שלומדת בכיתה עם טאבלט – היא נורא מרוצה. היא מפיקה ממנו המון – גם בכיתה וגם בבית. ואני חייב להגיד שרוב של מאה אחוז לא קיים בשום מקום בטבע.

קריאה:

נכון.

יוסי ברוך:

והדרישה הזאת היא דרישה לא סבירה. לא מידתית. היא נתקעה בחוזר המנכ"ל מאיזושהי סיבה. היא בוודאי לא ברת יישום. אבל העובדות בשטח מדברות בעד עצמן, ואני לא מתווכח על האחוז, על המספר, אבל העובדה שיש 70% או 80% או 90% של הורים שהם מרוצים, קולם לא נשמע ברמה - - -

קריאה:

מי אמר לך שהם מרוצים?

יוסי ברוך:

שקט, בבקשה.

הדס תגרי:

המיעוט הצעקן.

יוסי ברוך:

קולם לא נשמע ברמה. קולם לא נשמע ברמה כי הם לא צועקים, הם לא פונים לגברת קרן נויבך, - -

קריאה:

- - -

יוסי ברוך:

- - הם לא פונים לגברת אסתי פרז, הם לא יוצאים בתקשורת.

הדס תגרי:

שערורייה. התקשורת הזאת. שערורייה.

יוסי ברוך:

הם פשוט חיים את חייהם ועושים מה שהם יכולים במיטב כוחותיהם כדי שהילדים שלהם יקבלו חינוך טוב יותר: טכנולוגי יותר, מתקדם יותר.

ולחבר הכנסת משה מזרחי אני רוצה לומר: יש דבר שנקרא סדר עדיפויות. ואם המשטרה הייתה אוכפת – ואתה מכיר את זה היטב – את החוק רק על פי התקציבים, ואומרת: אני לא מטפלת בשום סקטור כי לא קיבלתי תקציבים לטפל בכולם, אז לא הייתה תקיפה כלכלית של פשיעה מאורגנת, ולא הייתה לחימה בהרבה מאוד מקורות עבירה פליליים שהמשטרה מטפלת בהם. היא עושה מה שהיא יכולה בתקציבים - - -

קריאה:

זה הולך - - -

משה מזרחי:

החמין שאתה עושה – אתה עכשיו מבשל חמין. בסדר?

יוסי ברוך:

- - -

משה מזרחי:

בוא, תישאר במקום שאתה מתמצא בו ותניח לחמין לשבת. בסדר? אל תערבב. לך עם ההנמקה שלך.

יוסי ברוך:

אדוני לא יודע מה - - - ולכן - - -

משה מזרחי:

והמיעוט הוא לא תמיד צעקני, אלא מיעוט מביע את דעתו. אז כל פעם אתם הולכים על ההיבט האישי פה. ותשגיחו, חבר'ה, יש פה דיון עקרוני. תפסיקו ללכת - - -

יוסי ברוך:

למה אישי? אני לא אמרתי שום דבר אישי - - - אמרתי דבר וחצי דבר - - -

הדס תגרי:

- - -

יוסי ברוך:

- - -

קריאות:

- - -

משה מזרחי:

הם תמיד צעקניים, הם תמיד לא לעניין.

יוסי ברוך:

הם באמת צעקניים - - -

משה מזרחי:

אתה מרוצה. אולי תקרא למהפכה של הטאבלטים בבת ים – ארבע שנים זה עובד.

יוסי ברוך:

אבל זו בעיה אחרת.

משה מזרחי:

נכשל כישלון חרוץ.

יוסי ברוך:

אז אני בהוד השרון צריך להשאיר את ילדיי מאחור.

משה מזרחי:

לך תלמד שם לפני שאתה - - -

יוסי ברוך:

אני אשאיר את ילדיי מאחור כי אתה חושב שבבת ים - - -

הדס תגרי:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

תודה רבה. תודה רבה.

קריאות:

- - -

צביקה כספי:

- - -

יוסי ברוך:

- - - תשלימו. תשלימו עם זה. יש קולות אחרים.

הדס תגרי:

עם מה נשלים? עם מה נשלים? עם הפרת החוק? עם הפרת החוק הבוטה של משרד החינוך אנחנו צריכים להשלים? עם זה אנחנו צריכים להשלים? עם זה - - -?

שרון הרשקו:

שלום. שמי שרון הרשקו, חברת מועצת עיר בהוד השרון.

היו"ר עמרם מצנע:

רגע, הוא היה מהאופוזיציה, את בקואליציה?

שרון הרשקו:

לא, גם אני באופוזיציה.

היו"ר עמרם מצנע:

גם את.

קריאה:

באותה המפלגה.

שרון הרשקו:

אני חושבת שצריך להסתכל, כמו שנאמר פה, על הוד השרון כעל איזשהו מקרה ולהסיק ממנו מסקנות. כי אחד הדברים שאנחנו לומדים ממה שקורה פה הוא שבעצם צריך לתת זמן לתהליכים ולייצר אותם באופן סדור ומסודר, ביחד עם ההורים, אחת שרוצים שבעצם ההורים יממנו את העניין.

לדעתי, שורש הבעיה הוא פה שמרגע שנלקחה ההחלטה עד היישום לא נעשתה עבודה שוטפת עם ההורים אלא חיכינו לסוף החופש הגדול. יכול להיות שגם לאור מה שקרה במדינה. ובעצם, רק מרגע תחילת שנת הלימודים רצנו אצנו יחד עם ההורים וכולם כדי לממש את העניין הזה.

שמענו פה דוגמה ממה שקורה בירושלים, שבה מגיעים להסכמה של ההורים בתהליך מסודר. יש פה אי הסכמות. וככל שרוצים שאנשים יכניסו את היד לכיס ויוציאו ויממנו, צריך לחבר אותם לדברים בשקיפות.

היו"ר עמרם מצנע:

מה שהציג הנציג מירושלים היה שכשהנהגת ההורים מחליטה ברוב אז זה תופס.

קריאות:

- - -

שרון הרשקו:

לא, אבל מה שהוא לא הרחיב - - -

היו"ר עמרם מצנע:

זה מה שהוא הציג.

שרון הרשקו:

לא, לא, תקשיבו, לא, לא, לא. הם מחליטים כשהם מגיעים לבית הספר - - -

אבי פטאל:

לא, לא ברוב.

היו"ר עמרם מצנע:

מה זה "לא ברוב"?

קריאה:

- - -

קריאה:

לא במאה אחוז.

היו"ר עמרם מצנע:

- - - אם הנהגת ההורים מחליטה ברוב – זה מה שהצגת.

שרון הרשקו:

לא, לא, לא, לא - - -

קריאה:

זה אסור לפי החוק - - -

היו"ר עמרם מצנע:

רגע, רגע, תני לו.

אבי פטאל:

לא.

היו"ר עמרם מצנע:

אלא מה?

אבי פטאל:

אנחנו אמרנו דבר כזה: אתה מדבר על התשלומים?

קריאה:

לא, על ההחלטה.

היו"ר עמרם מצנע:

אני מדבר על - - -

אבי פטאל:

מי שלא רוצה הוא לא, אנחנו לא כופים עליו לשלם.

קריאה:

גם אנחנו לא כופים - - -

קריאות:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

גם בהוד השרון לא כופים.

הדס תגרי:

- - - אמרתם להורים שהם לא חייבים להסכים? אמרתם את זה - - -?

היו"ר עמרם מצנע:

אתה אמרת, ואני חושב שאין על כך עוררין, שבארגון ההורים שלכם, בהנהגת ההורים, בוועד ההורים, אתם מקבלים החלטות ברוב. לא לחייב, אי אפשר לחייב, אבל ללכת לתהליך מסוים שבו רוכשים, למשל, טאבלטים, והורים שלא יכולים או לא משלמים – אתם פותרים את הבעיה. זה מה שאמרת.

אבי פטאל:

נכון - - -

היו"ר עמרם מצנע:

יפה. תודה. לא צריך יותר.

אבי פטאל:

לא, אבל - - -

היו"ר עמרם מצנע:

ולכן גם את, מה שאת אומרת, הלוא יש פה, יושבים פה אנשים גם שאומרים שהם חלק מהנהגת ההורים בהוד השרון, שאומרים שהיה תהליך.

קריאות:

- - -

שרון הרשקו:

התהליך היה קצר - - -

היו"ר עמרם מצנע:

ואם התהליך היה ארוך והיו מקבלים אותך - - -, זה היה מקובל?

הדס תגרי:

לא היה מולנו, ההורים - - -

קריאה:

- - - לחץ בזמן יצר לחץ חברתי - - -

קריאה:

לא היה חוקי.

הדס תגרי:

לא היה - - - מולנו.

היו"ר עמרם מצנע:

אבל הגברת הדס תגרי, רגע.

הדס תגרי:

לא יודעת. לא היה תהליך מולנו.
שרון הרשקו:

כן. אם היה זמן, הייתי טוענת - - -

היו"ר עמרם מצנע:

מי זה "מולנו"?

הדס תגרי:

מולנו ההורים. הפעם הראשונה שבאו - - - את זה בספטמבר.

היו"ר עמרם מצנע:

הגברת הדס תגרי, אמרתי כבר מזמן: זה לא בית משפט. בבית משפט כל אחד היה מגיש את הניירות – מתי כתבו, מתי אמרו. זה לא בית משפט. אני שואל שאלה עקרונית, לא הוד השרון.

נוה גור:

אבל משרד החינוך - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אבל אל תפריע לי.

אם בהוד השרון זה היה מתנהל יותר לאט, והיו מדברים עם כולם, ורק 80% היו מסכימים אבל ארגון - - - היה מחליט על התהליך הזה, זה בסדר?

קריאה:

אני חושבת שכן, - -

היו"ר עמרם מצנע:

אוקיי.

קריאה:

- - כי אז חלק מההתנגדויות היו יורדות. כמו, למשל, הדברים שאנחנו שומעים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אוקיי. אז תחזרו לעצמכם. אנחנו, חברי הכנסת, לא נתערב לא במועצת עיריית הוד השרון ולא בארגוני הנהגות ההורים. תחזרו לעצמכם. תבחרו אחרת, אם אתם רוצים.

קריאה:

זה מה שהיה.

נוה גור:

אבל משרד החינוך - - -

קריאה:

זה מה שהיה - - -

קריאה:

אבל זה לא אנחנו - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אנחנו מסיימים. האם מישהו מחברי הכנסת רוצה עוד להגיד איזו מילה?

יפעת קריב:

כן.

היו"ר עמרם מצנע:

בבקשה, חברת הכנסת יפעת קריב.

יפעת קריב:

טוב, אז האמת שאני רק רוצה להגיד שבאמת ישבנו פה בקשב רב. אני רוצה להודות לך על קיום הדיון הזה ולכל מי שהגיע, והקשבנו, ועלו פה הרבה מאוד דברים.

אני חושבת שאין לנו ברירה אלא להגיע לפתרון, ואני חושבת שצריך לצאת מפה עם איזושהי אמירה. אני פונה פה גם לדוקטור עופר רימון ואני מציעה שמשרד החינוך, למרות שלא נכנסתם מראש לעיריית הוד השרון, ביחד עם הגברת יפה עזרא שנמצאת פה, בעצם לבוא ולעשות ישיבות בבתי הספר, ללכת לאותם בתי ספר, מפגש עם ההורים, עם משרד החינוך, לענות - - -

קריאה:

עשינו. עשינו - - - ישיבה שהייתה אמורה להיות הערב.

קריאה:

עשינו. אבל עשינו.

קריאות:

- - -

יפעת קריב:

אני אומרת ברמת המאקרו, לעשות ברמת המאקרו של בית הספר, פגישה בכל בית ספר, לענות על כל השאלות, לאפשר לכל ההורים שאיכשהו מרגישים שהם לא מעורבים. לא שיח של, מה שנקרא, מלחמה, אלא להיפך, להרגיע את הרוחות. לשבת ולדבר עם כולם. לעשות את השיח הזה בכל אחד ואחד מאותם ארבעת בתי הספר. ובנוסף אני רוצה לבקש: את אותם מקרים שיציגו, שלא משנה אם הם פרטניים או לא, אבל נגיד אותם 10, 20, 30 מקרים, שיגיעו למשרד החינוך, לא רק כדי לעזור ולפתור אותם אלא גם ללמוד - - -

קריאה:

לנתח את זה.

יפעת קריב:

כדי גם לנתח אותם וללמוד מהם לקראת היישובים הבאים כשתיכנסו. אני לא רוצה שהדיון הזה יסתיים בזה שכל אחד הולך לדרכו וגם יישאר, מה שנקרא, אנרגיה רעה בין ההורים. אלא זה באמת הורים פעילים - - -

קריאה:

- - - יש פה ילדים שמחכים - - -

קריאה:

- - -

יפעת קריב:

הורים שאכפת להם. אי אפשר. כל מי שנמצא פה, אני אומרת, הגברת ברכת קלימשטיין לוי והגברת הדס תגרי והגברת מירי לוי; כל מי שדיבר זה הורים שאכפת להם, זה הורים שיש להם עניין. אני באמת אומרת: בואו נלמד מזה ליישובים הבאים שעדיין לא נכנסנו, ובואו נעשה בכל אחד מאותם ארבעת בתי הספר שיח עם ההורים ברמה הארצית.

קריאה:

אבל אנחנו - - -

צביקה כספי:

חייבים - - -

היו"ר עמרם מצנע:

כן, תודה. תודה.

חבר הכנסת משה מזרחי.

משה מזרחי:

אני רוצה רק להגיד מילה: העובדה שיושבים ככה ומנהלים דיון כל כך חריף וסוער על משהו שכביכול יש עליו קונצנזוס מעיד שיש איזה דפקט פה. נקודה.

ומה שאני קורא לכם, באמת, אני שומע את השיח בין האנשים הטובים שבאו, כולם, מהוד השרון: תרגיעו, אבל ברמות, תרגיעו. ואף אחד לא הופך להיות אויב רק בגלל שיש לו דעה אחרת. ואני באמת, אני מציין אתכם לשבח מזה שהקול הזה יצא מהוד השרון. אני חוזר על זה פעם נוספת. ותחשבו שיש גם ילדים בקצה. גם אם היא אידיאולוגי, לא אידיאולוגי – לא חשוב מה שתגידו. יש ילדים בקצה. על הגב שלהם מתנהל הקרב הזה. רבאק, לא לשכוח.

יפעת קריב:

פרופורציות.

משה מזרחי:

ומערכת החינוך שם, המקומית, שלכם, נותנת לזה יד, ויש ילדים שנפגעים מזה, לא כי ההורים שלהם אשמים בזה, אוקיי?

היו"ר עמרם מצנע:

תודה. תודה.

קריאות:

- - -

יפעת קריב:

כי הם רוצים להשמיע קול, וזה - - -

משה מזרחי:

- - - רוח טובה חזרה לשם. תודה.

איתן כבל:

אני מוכרח לומר - - - אני הקשבתי, זה נראה כאילו הדיון מתקיים באיזשהו ענן. יש עכשיו, אתה יודע, את העננים האלה - - -

קריאה:

ענן טכנולוגי.

איתן כבל:

ענן טכנולוגי, זו הכוונה. בכלל הוא לא קשור. זה ריב שהם הביאו אותו מהוד השרון עד פה.

משה מזרחי:

ממש.

איתן כבל:

ככה זה נראה.

אבל אני רוצה להגיד לכם את הדבר הבא. אני רוצה שתבינו מה אנחנו לפחות. אני לא רוצה לדבר בשם כל חברי הכנסת, אבל לפחות חבר הכנסת משה מזרחי ואני המיקוד: אנחנו לא נגד טכנולוגיה, אנחנו לא נגד. אף אחד מאיתנו לא. אנחנו חווים את זה. אנחנו לא מוכנים לקבל את האופן. וזה, דרך אגב, אתם מגיעים לפה בעניין הטכנולוגיה – מגיעים לכאן מכל הארץ, בעניינים שונים ואחרים הנוגעים, כל אחד מהמקום שלו. ובסופו של עניין, המקום שבו אנחנו מתחילים את הפערים, בכל הכבוד וכולנו צודקים, הוא מתחיל ממערכת החינוך. ואם שם אנחנו לא יודעים לאחוז את השור בקרניו מלכתחילה, ואפילו לעיתים לוותר קצת, זה לא העניין, מכאן אנחנו אחר כך שואלים איזו מדינה אנחנו.

תודה.

היו"ר עמרם מצנע:

דוקטור עופר רימון, אתה רוצה משפט או שניים?

עופר רימון:

כן. תראה, צריך לשים לב בדיון, וזה מעניין, חשבתי על זה: קודם כל, בתכנית, מ-1,800 בתי ספר, לא אמרנו שכולם הולכים ללמידה עם מחשבים אישיים אלא 200, וזה גם כן שנה שלישית שאנחנו עושים את זה. אנחנו התחלנו בפיילוט ב-100 בתי ספר, לבחון את זה עוד בקטן, כשהמחשבים היו בבית הספר - - - וכל הזמן אנחנו מתקדמים.

קריאה:

שלושה היו בהוד השרון, דרך אגב.

עופר רימון:

מתוך 200 בתי הספר שאנחנו עובדים איתם בתהליכים מאוד מסודרים עם תקציבים שאנחנו נותנים, אין כאן אף בית ספר שנמצא והעלה את הנושא, וכנראה שלא הייתה סיבה להעלות את זה.
משה מזרחי:

- - -

קריאה:

זה לא נכון - - -

קריאה:

לא - - -

הדס תגרי:

- - -

עופר רימון:

עלו כאן, גם הדוגמה של בת ים וגם הדוגמה של הוד השרון זו דוגמה של רשויות שהחליטו. רצון רשות ללכת קדימה. בבת ים אנחנו לא ליווינו כל כך את התהליך כי אנחנו היינו בבתי ספר יסודיים, הם עלו לחטיבת הביניים ולתיכון. אנחנו אמרנו להם מראש שאנחנו חושבים שזה מהלך לא נכון בגלל שאנחנו הנחנו את התשתיות. אתם מסתכלים רק על הטאבלטים, אבל יש כאן אינטרנט, יש תמיכה טכנית, יש תמיכה פדגוגית, יש תוכן דיגיטלי, יש עוד מרכיבים שמצטרפים וצריך להסתכל על כל המכלול.

דרור אלוני:

דוקטור עופר רימון, נדמה לי שמשרד ראש הממשלה תמך - - -

עופר רימון:

רגע, רגע, רגע, רגע.

בהוד השרון דווקא אנחנו, למרות שהם לא היו חלק מהתכנית שלנו, ניסינו ללוות את התהליך שלהם עד כמה שאנחנו יכולים ועד כמה שאנחנו מבינים, וגם עדיין אנחנו לומדים ומחדדים את הדברים.

בסופו של דבר, כשבאים ואומרים: המורים לא מוכנים; אתה יודע, אתה יכול לבוא על כל בית ספר ולמצוא איזשהו פגם בעבודה של המורים. אין שלמות. אני יודע רק איזו מעטפת פדגוגית אנחנו נתנו. אני יכול להראות את זה בתקציבים, אני יכול להראות את זה במהלכים, וגם יכולים לבוא אליך, למשטרה, ולהגיד: יש שוטרים שלא עושים את העבודה כמו שצריך. אבל אני יודע כמערכת להציג לך את כל התמיכה הפדגוגית שאנחנו נתנו. אז את אומרת שאת מהנדסת תוכנה והמורים לא מוכנים. אז אנחנו נתנו תמיכה - - -

הדס תגרי:

אבל אמרו לנו שהתחילו הכשרה בסוכות. התחילו הכשרה בסוכות.

היו"ר עמרם מצנע:

תודה רבה. תודה רבה.

אני רוצה לסכם את הדיון הזה ולומר את הדברים הבאים: תראו, כל נושא תשלומי הורים הוא דבר לא מוסדר, - -

קריאה:

נכון.

קריאה:

נכון.

היו"ר עמרם מצנע:

- - ויוצר מתחים לא סבירים, ואין ספק שצריך להסדיר אותו, ואנחנו בכנסת עושים מאמץ. ואני לא רוצה כרגע להציג כמה הצעות חוק יש כדי להסדיר את הנושא הזה. כי באמת, מי שאמר פה, לא זוכר מי; הלוא תשלומי חובה, אני לא יודע אם אתם יודעים, זה רק הביטוח האישי.

קריאה:

נכון.

קריאה:

40 שקלים.

קריאה:

45 שקלים.

קריאה:

38 שקלים.

היו"ר עמרם מצנע:

תלוי, תלוי, גם פה. עזוב, אל תיכנס. יש כאלה שזה 36 שקלים ויש כאלה שזה 45 שקלים. כל היתר זה רשות. אז מה, אז לא יוצאים לטיולים? אז לא עושים מסיבות? לא הולכים ל-? סל תרבות זה השתתפות הורים. וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. זה באמת לא מוסדר. אתם יודעים מה, הלוואי שזה היה הדבר הבלתי מוסדר היחיד שיש לנו בחברה הישראלית. אבל זה לא מוסדר, וגם אני חושב שצריך להסדיר אותו, ויש, דרך אגב, כמה הצעות וכמה רעיונות איך להסדיר אותו בצורה כזו שיפסיק להיות המתח הזה ויפסיק להיות, אתם יודעים מה, הצביעות, אם אתם רוצים.

אז אני אומר את כל זה כי פה אנחנו עכשיו מגיעים לנושא שנוי במחלוקת. ועם נסיעות לפולין כבר פתרנו את הבעיה? אלפי שקלים. אלפי-אלפי שקלים. ואני סוגר, לא רוצה לדון בזה, כי דנו בזה ואנחנו הולכים לדון בזה גם בעתיד.

אז קודם כל, יש באמת את הבעיה הזו. ואני אומר לכם עוד פעם, כמי שהתנסה גם בצפון וגם בדרום, לצפוניים ולדרומיים: אם המערכת המקומית לא תיקח יוזמות ולא תפרוץ דרך ולא תוביל לפעמים, בלי הנחיית משרד החינוך, שום דבר לא יזוז וגם לא נגיע לשום מקום. נתתי לכם דוגמה של כל נושא המחשבים – הוא לא התחיל ממשרד החינוך. שנים. לא שנה אחת או שנתיים - - -

קריאה:

- - -

צביקה כספי:

אבל בשקיפות מול ההורים.

היו"ר עמרם מצנע:

תסלח לי.

רויטל לן כהן:

כן, אבל גם השילוב לא - - -

היו"ר עמרם מצנע:

אז צריך לזכור.

דבר שני, וזה נושא הטכנולוגיות החדשות ושינוי המציאות בכיתת הלימוד: אחת, תראו, הרעיון שבו מתנסים ובוחנים אפשרויות הוא רעיון נכון.

שתיים, הרעיון שמשרד החינוך אימץ אותו, שמשרד החינוך אמור לתת את התשתיות, את התכנים, את הליווי הפדגוגי, ומה שנקרא אמצעי הקצה יגיע מתוך הבית הוא עיקרון נכון.

אנחנו מדברים על טאבלטים. אתם הלוא יודעים שהטאבלטים הולכים וקטנים, הסמארטפונים הולכים וגדלים, כי בסופו של דבר כל הסמארטפונים הם גם טאבלטים.

קריאה:

אותו דבר בדיוק.

היו"ר עמרם מצנע:

זה לא בדיוק אותו דבר, אבל זה הולך ומתקרב לאותו מקום. ויש כל מיני חברות ויש כל מיני תחומים. ובסופו של דבר זה גם מכשירים עדינים. ולכן הנכון באמת, בסופו של דבר, שזה ילך בתחום הזה. גם אני הייתי מאושר לו משרד החינוך היה מממן את הכול. כל מה שהוא עושה – פיילוט, מממן. אבל זה לא ילך. ולכן אסור לנו גם להישאר במקום. זה דבר שני.

דבר שלישי: תראו, הדיון פה שבעצם מציף אותו אלינו, הוויכוח בתוך הוד השרון הוא לא דיון של פערים חברתיים. הוד השרון זה לא פערים חברתיים, עם כל הכבוד. לא בתוך הוד השרון, ולא הוד השרון כלפי ישובים אחרים. ולכן הוויכוח, בסופו של דבר, הוא באמת ויכוח שהוא בבסיסו אידיאולוגי והוא לגיטימי. אני לא אומר שהוא לא לגיטימי. אבל איך אמר חבר הכנסת משה מזרחי – נרגיע. אני באמת חושב שפה אתם עליתם על טורים גבוהים מדי עד שהגעתם לפה, וכמובן גם היום פה.

והדברים הבאים שאני רוצה לומר: תראו התהליך הוא בלתי הפיך. אני חושב שמשרד החינוך, רק בעקבות ההערות והאמירות שעלו מתוך הוד השרון ניסח מחדש חלק מהכללים. אז הוא באמת שגה בחלק מהדרך. אני בהחלט חושב שצריך לומר את זה. לא היה מספיק ער לכך, לא היה מספיק רגיש לאפשרות מה עושים אם באמת בתוך קבוצת תלמידים יש מספר הורים שלא רוצים - - - מסיבות שלהם. מאחר ואנחנו גם לא משאירים ילד בכיתה כשהטיול יוצא לדרך גם אם ההורים לא שילמו, אז גם כאן צריך למצוא - - -

רויטל לן כהן:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

הגברת רויטל לן כהן, את לא תפריעי לי.

אז גם כאן צריך למצוא, ואני מבין שלפחות מבחינה תפיסתית אתם פותרים את זה. גם רשות הוד השרון צריכה לפתור את זה. שלא יקרה מצב, אידיאולוגיה כזו, אידיאולוגיה אחרת, שבכיתה יש ל-90%, ל-80% מהילדים טאבלטים, ויש ילדים שאין להם בכיתה.

קריאה:

פתרנו.

קריאה:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

יפה. אז זה הכיוון. המציאות הזו היא בלתי הפיכה.

קריאה:

- - - הורים שכפו - - -

היו"ר עמרם מצנע:

והתשובה שלי לכם בהוד השרון: תשבו עם עצמכם, תנקו את השולחן, תשבו עם משרד החינוך. אני חושב, עוד פעם. אני בכלל, אני מצדיע לכל רשות שלוקחת ברצינות ובסדרי עדיפויות פנימיים את נושא החינוך. הערים, היישובים המצליחים בארץ – תעשו בדיקה. אני לא טועה אפילו באחד – הם רשויות שהבינו שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב, ושמים על זה כסף ומקבלים על זה החלטות.

קריאה:

- - - את הכסף - - -

קריאה:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

תראו, אתם לא תפריעו לי לסכם וגם לא אשנה את דעתי.

ולכן אני חושב שצריך להמשיך בתהליך הזה. התהליך הוא הדרגתי. אין ספק שיש פה לימוד.

קריאות:

- - -

היו"ר עמרם מצנע:

ישובים רבים בארץ נכנסו לתהליך קודם זמנם וזה הכיוון.

ואני מציע עוד פעם: לרדת מהמתח הזה ומההתנגשות הזו. אני חושב שאנחנו חייבים להיות קצת יותר פתוחים וקצת יותר עם חשיבה מחוץ לקופסה כדי להתקדם בתהליכים. ויהיו טעויות בדרך, ויהיו שגיאות, - -

קריאה:

אבל איך - - -?

היו"ר עמרם מצנע:

- - ויהיו בעיות שיצטרכו לחזור ולהתמודד איתן, אבל הכיוון והתהליך הוא נכון.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:31.








PAGE 

PAGE 3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
18/11/2014