פרוטוקולים/מעמד האישה/336
ירושלים, ח' בניסן, תש"ס
13 באפריל, 2000
הכנסת החמש עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני
פרוטוקול מס' 4
מישיבה משותפת לנושא בריאות האישה
של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות והועדה לקידום מעמד האישה
שהתקיימה ביום ג', ט"ז באדר א' התש"ס, 22 בפברואר 2000, בשעה 11:00
נכחו:
חברי הוועדה: היו"ר דליה רבין-פילוסוף
יעל דיין
מוזמנים: חוה ברנע, מנהלת היחידה לחנוך לחיי משפחה וחינוך מיני, משרד
החינוך
ד"ר רחל לוי-אדטו, משרד הבריאות
ד"ר דורית ניצן-קלוסקי, מנהלת המחלקה לתזונה, משרד הבריאות
ד"ר אורי שוחט, סגן הפסיכולוגית הארצית, משרד הבריאות
שלומית ניר-טור, מנהלת היחידה לקידום נשים בספורט, משרד המדע, התרבות והספורט
רס"ן ורד ישראלי, ראש מדור רפואת חיל נשים, צה"ל
רס"ן אתי כהן, קב"נית וסגן מפקד מחלקה לבריאות הנפש ומפקדת היחידה להפרעות אכילה, צה"ל
דנה ולרו-דוד, רכזת יחסי ציבור, האגודה לקידום בריאות נשים
אורית יעקובסון, אחות ראשית, קופת-חולים כללית
אירית פורז, דיאטנית ראשית, קופת-חולים כללית
שולי שי, מנהלת המחלקה לבריאות הנפש, קופת-חולים כללית
גילה סעדיה, אחראית על בריאות הנפש, קופת-חולים מכבי
אתי קופלר, פסיכולוגית קלינית, קופת-חולים מאוחדת
אשר זיו, עובד סוציאלי, קופת-חולים לאומית
ד"ר חנה קטן, אמונה
ג'ודי פז, ארגון "אביב"
שושנה קנר, ארגון "אביב"
אילנה גולדברג, ארגון "אביב"
ד"ר סינתיה בראל, שדולת הנשים בישראל
ד"ר דיאנה פלשר-יחיאלי, שדולת הנשים בישראל
ד"ר רינת לב-רן, שדולת הנשים בישראל
שרית ארבל, שדולת הנשים בישראל
ד"ר יעל ארבל-צירוא, שדולת הנשים בישראל
גבי בר-זכאי, שדולת הנשים בישראל
סיגל גולדין, שדולת הנשים בישראל
חנה קורצמן, שדולת הנשים בישראל
רעיה שטיינברג, שדולת הנשים בישראל
קתרין שטיינר-אדיר, שדולת הנשים בישראל
סמדר שריג, שדולת הנשים בישראל
סימה טמיר, יו"ר קואליציית ארגוני הנשים
ד"ר אסתר גלילי-ויסטוב, מנהלת היחידה לפסיכיאטרייה של הילד, בית-החולים הדסה, עין כרם, ירושלים
ד"ר איתן גור, המחלקה הפסיכיאטרית, בית-החולים הדסה, עין כרם, ירושלים, המחלקה להפרעות אכילה בבית-החולים תל-השומר
ד"ר ענת אגרנט, אחראית על היחידה להפרעות אכילה, בית-החולים הדסה, הר הצופים, ירושלים
עינת צוברי, עובדת סוציאלית, אחראית על היחידה להפרעות אכילה, בית-החולים שלוותה, רעננה
ד"ר רותי גייסט, גניקולוגית, בית-החולים שערי צדק
יהודית סולומון, נעמ"ת
הינדה גרוס, מועצת ארגוני נשים
אליזבת סובר, מועצת ארגוני נשים
עונגי נתנאל, ויצ"ו
נילי שנהר, ויצ"ו
חיה שמואל, מנכ"ל ארגון "שלומית"
הינדה גרוס, יו"ר הדסה ישראל
ד"ר יוסי הראל, חוקר ראשי של המחקר הלאומי על התנהגויות בריאות של בני נוער
חנה מנדלסון, תחום נשים ונערות
חנה קראוס, מתאמת בריאות עירונית בעיריית מעלה אדומים
ד"ר רינה לב-רן
תלמידים מבית-הספר המקיף באופקים
מנהלת הוועדה: דנה גורדון
נרשם על-ידי: חבר המתרגמים בע"מ
ס ד ר ה י ו ם
מניעת הפרעות אכילה
בהשתתפות ד"ר קתרין שטיינר-אדיר
מניעת הפרעות אכילה
בהשתתפות ד"ר קתרין שטיינר-אדיר
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: אני מתכבדת לפתוח את הישיבה המשותפת
לוועדה לקידום מעמד האישה ולוועדת העבודה, רווחה ובריאות.
הוועדה הזו אמורה להיות ועדה משותפת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ולוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת אבל בשל חילוקי דעות לצערי עם יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה, חבר הכנסת דוד טל, לא נשלחו לוועדה הזאת נציגים מטעם ועדת העבודה והרווחה. יש לנו ויכוח, ואני חושבת שנגיע אליו בהמשך הבוקר לבעייתיות של הוויכוח.
טענת יושב-ראש ועדת העבודה והרווחה היא שנושאי בריאות, גם של נשים, הם בתחום הטיפול הבלעדי של הוועדה שלו. אנחנו טוענות – ואני חושבת שנביא את זה לבירור גבוה יותר – שנושאים של בריאות נשים הם בוודאי ובוודאי נושאים שבטיפול הוועדה לקידום מעמד האישה ובוודאי חלק ממעמד האישה ואין בדעתנו לוותר על העניין הזה. אני חושבת שהשותפות עם ועדת העבודה והרווחה היא השותפות הנכונה, כיוון שמרבית הנושאים אמורים וצריכים להיות מטופלים בתחומי הקהילה, על-ידי שלטונות הרווחה ולפחות בשיתוף פעולה אתם, ולכן השותפות הזו מחויבת המציאות ואני מקווה שבסוף אכן נגיע לכך.
יעל דיין: אני רוצה לציין שאנחנו נמשיך
במאבק. לא לכל טנגו צריך שניים. לעניין השלום כן צריך, אבל אחרי מספר שנים נמאס לי הצורך להוכיח שבריאות נשים זה חלק ממעמד האישה. מה שבעינינו נראה כמובן מאליו בכנסת הזאת, לא היה כך בכנסות הקודמות, אבל בכנסת הזו זה מקבל סימן שאלה. אונס זה כן מעמד האישה, אבל סרטן השד זה לא מעמד האישה. ביציות והפריה חוץ-גופית, זה לא מעמד האישה, הפרעות אכילה זה לא מעמד האישה, אבל אלימות כלפי נשים או מקלטים לנשים מוכות, זה כן מעמד האישה. כל מה שהאישה כקורבן במובן האלימות, את זה מוכנים לתת לנו. הוויכוח הזה יימשך ואין לי ספק שננצח בו.
אני רוצה לקדם בברכה את דוקטור קתרין שטיינר-אדיר.
הנושא הזה שלפנינו היום נדון גם בכנסות קודמות על-ידי הוועדה - אז לא התעורר ויכוח מי ידון בו - והוא נדון בהרחבה במשך מספר פעמים. בכנסת הזו זה הדיון השני שמקיימת חברת הכנסת דליה רבין-פילוסוף בנושא הזה.
אנחנו רואים בנושא נושא שמשיק בין בריאות לחינוך ולחברה במובן הברור ביותר, ואולי אפשר כאן להכניס אמצעים ומניעה וטיפולים, דברים שאנחנו לא תמיד יכולים לעשות בנושאים אחרים של בריאות נשים.
אנחנו מתקשים מאוד, אבל בסוף הצלחנו בזה, להשיג הרצפטין לחולות סרטן שד גרורתי ולנסות להמליץ על הפחתה של הנזקים ביתר אבחון מוקדם וכן הלאה.
הנושא שלפנינו הוא סיפור אחר. כאן אנחנו מתמודדים עם דברים שהם אינם גלויים, שהם מתחת לפני השטח, שהם קשורים במודעות למודלים שלא מקובלים עלינו. אנחנו גם מתמודדים כאן עם מחלה שלצערי לא מוגדרת כמחלה קטלנית, אבל זו מחלה קטלנית, וההתייחסות אליה – גם החברתית ולפעמים הרפואית – היא שבסדר, היא לא אוכלת, היא כן אוכלת, היא מקיאה וכולי, זה משהו שצריך להסתיר ולפיכך לטפל פחות ושזה יעבור במשך הזמן. לצערנו הסטטיסטיקה מראה שזה לא כל כך עובר וגם לא עובר במשך הזמן.
אני כמובן מברכת על הישיבה הזו ומצפה שנתייחס במלוא הרצינות למחלה האיומה הזו. אני אצטרף לכל המלצות ועדת המשנה שיופנו לכל מי שרק צריך ביחס לדרכי טיפול, דרכי מניעה ודרכי חינוך.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: כפי שאמרה חברת הכנסת יעל דיין, נפגשנו כבר
פחות או יותר בפורום הזה לדיון בנושא הפרעות אכילה והוצגו עיקרי הדברים ועיקרי הבעיות.
המפגש היום הוא ביוזמת ובקשת שדולת הנשים שמקיימת השבוע שבוע מרוכז בנושא של הפרעות אכילה עם דגש על נושא המניעה, ולכן גם התכנסנו היום כאן כאשר המטרה העיקרית של הכינוס היום הוא לשמוע את אורחת הכבוד שלנו, דוקטור קטרין שטיינר-אדיר שמיד אני אתן לה את רשות הדיבור. מטבע הדברים היא תהיה הדוברת המרכזית וניתן לה את מרבית הזמן. ההרצאה תהיה באנגלית, אבל בסוף הדברים שלה תקבלו תקציר בעברית.
אני רוצה להעלות בקצרה את עיקרי הדברים. הנושא של הפרעות אכילה, כולכן כבר מודעות לכך, הוא נושא רב תחומי, בין-תחומי, ברפואה ואמור להיות מטופל בהתאם אבל לא בהכרח זאת המציאות היום. המערכת הפורמלית השלטונית נוטה לסווג את הפרעות האכילה לכיוון הפסיכיאטרייה, לדחוף את החולות למחלוקות הפסיכיאטריות ובכך קורים שני דברים שאנחנו רוצים לפתוח במערכה נגדם: ראשית, החולות לא צריכות להיות במחלקות פסיכיאטריות אלא בטיפול – אם באשפוז או לא באשפוז – מערכתי, כלומר, של מספר רחב יותר של מטפלים, כאשר גם טיפול קהילתי חשוב כאן בנושא הזה. הדבר השני, כיסוי על-ידי סל הבריאות שהוא כמובן גם כן בעייתי.
התיוג הזה של פסיכיאטרייה גם מהווה הרתעה ומניעה מחולות לפנות לטיפול. הסטיגמה של פסיכיאטרייה מרתיעה וגם על זה אנחנו צריכים להתגבר.
בגדול ההפרעה הזו היא הפרעה קטלנית, שיעור התמותה הוא גבוה – ותשמעו מפי המרצה שלנו את הנתונים שהם קשים – גם שיעורי ההחלמה הם מאוד נמוכים ולכן הדגש צריך להיות, ולכן על זה אנחנו גם נתרכז, בנושא המניעה. כאן אנחנו מגיעים להיבט הכללי של כל נושא תדמית הגוף של אישה, לכל הבעיה החברתית של כל המחלה הזו כתופעה חברתית שמתגברת לאור המציאות של המאה ה21-20-, ולהתמודדות אתה במישור של חינוך והשקעה והכוונה של המשאבים יותר ויותר בהיבט של מניעה לכיוון מערכות החינוך.
המרצה שלנו באה מבוסטון, מאוניברסיטת האוורד, יש לה הרבה ניסיון בנושא, הן בטיפול, הן במחקר והן בבניית תוכניות טיפול, והבוקר אנחנו נשמע ממנה על ניסיונה. כמובן שאחר-כך תוזמנו להציג לה שאלות.
Dr. Catherine Steiner-Adir, I welcome you. I am very pleased to have you here with us this morning and we are all here to listen to you. Thank you.
Dr. Catherine Steiner-Adir: Thank you very much. It is very exciting to be here, but I am sorry to come with such
grim news about how difficult it is to be a girl, to grow up in a girl’s body, to honor your body, to feel you are good enough for who you are in a culture, certainly in America that literally says “We value you only if you are unrealistically thin.” We have come to see the dieting and the disordered eating, that are so often considered normal or benign in young girls as behaviors, as developmental rights of passage that in fact had very serious psychological, physical and behavioral effects.
Eating disorders are the third most chronic form of illness in females in America. They are a major health concern and in effect a national health crisis. Research suggests that a minimum 5% of adolescent girls develop anorexia nervosa, 5 to that 10% develop bulimia and that the prevalence of eating disorders among pre-teens and young adolescents is still on the increase.
We are seeing girls at a younger and younger age develop serious eating disorders. Twenty years ago when I started doing research in this area, we very rarely saw girls with anorexia younger than 14. Now we are seeing girls with anorexia before they even reach menarche, 9, 10 and 11. Dieting for weight loss, which is one of the most common precursors to eating disorders is extremely common in American teenage girls. Over 50% of American girls think they are overweight and diet, when in fact, only 11% have a healthy latent need to loose weight.
Forty percent of the girls on those diets are going to experience frustration, low levels of depression and unfortunately weight gain. Research suggests that 13% of teenage girls that are not yet diagnosed with a full-blown eating disorder engage in anorectic and bulimic behaviors, such as self induced vomiting, laxatives, herbal teas and diet pills. They skip meals, they binge together, they diet together, and they bond together and develop friendships through hurting their bodies, starving their bodies and sharing in a body loathing, hating their bodies.
Nine percent of 9-year old girls in America have tried vomiting to loose weight or using laxatives, tried purging. Thirty to 40% of girls at ten years old say they are afraid of being fat when they grow up. Now, of course, this is just the moment in their lives that menarche and puberty where girls will naturally have to put on an extra layer of fat in terms of their development. Fifty-two percent of 14-year old girls say they feel better about themselves, their lives and their future if they are dieting.
In other words, for girls growing up in America, being a teenage girl basically means for half of the girls being on a diet. Yet, we know that dieting itself, unless it is medically monitored, meets with extremely little success. Ninety to 98% of dieters regain their weight within two to five years, which in and of itself creates a cycle of what we call yo-yo dieting, where girls diet and then they gain more weight and they diet again. Each time they gain more weight. More of dieting leads to more immediate health and academic consequences, fatigue, depression, constipation, ameniria, mental sluggishness, lower growth, impaired school performance and increased conflict at home all diminish the pre-teen girls ability to take advantage of her education and just having a happy childhood.
We also know that dieting is highly closely associated with nicotine addiction. Young girls are the fastest growing population of smokers, because they consciously use cigarettes to suppress their appetites. We know that the nicotine industry very cleverly knows that if they can get girls addicted to nicotine before the age of nineteen, they will be lifetime smokers. It is much harder to quit smoking, if you begin smoking prior to nineteen. That is why, for instance, in a Virginia Slims, it is a woman’s thing. They have co-opted the language of the feminist movement to seduce girls into smoking for weight loss.
Now girls progress to serious eating disorders through experimentation of weight loss and diets. But the very experience of dieting, just going on a diet is very conflictual and problematic for girls psychologically. It is paved with a lot of body dissatisfaction. “I don’t look great. I can’t tie out for that play.” We know girls who do not raise their hand in school to answer a question if somebody has teased them about their hair or what they are wearing. So we watch girls, just at about the age of 11, 12 or 13 begin to literally reduce themselves to adjust their weight and adjust their obsession about their bodies and start taking the kinds of risks and engaging in life that of course, we want all children to do at this age. Body dissatisfaction along, just not liking your body is a very strong predictor of both mild and severe in disservice.
Eating disorders are very tenacious. They are extremely difficult to treat. They are very expensive to treat. They also have a very poor prognosis, which stresses the need for early detection and early intervention and especially for primary prevention. Recovery from eating disorders is long, it is arduous, it is expensive and it is a process that unfortunately, meets with limited success. Only at best, 40% of girls who develop serious eating disorders make a full recovery. That is not good, 40%. Thirty percent make up partial recovery. They revert back to eating disorder symptoms during times of stress or difficulty in their lives. Twenty percent do not recover and mortality rates from anorexia nervosa and bulimia are the highest mortality rates of any psychiatric illness.
Now this is especially significant, because it is a psychiatric illness, in which 90% of those affected are female. So we have a psychiatric illness that affects 90% women with also the highest mortality rate. So we also have to think about what is the connection between girl’s bodies, the individual girl who has the eating disorder and the body politic, the political structure, the culture in which girls are growing up.
Of the girls who die, 10% die from starvation, cardiac arrest, suicide and smart educationally advantage and economically advantage girls are the girls who develop eating disorders the most. So again, we have to wonder why are the smartest, the brightest, the most likely to succeed young women being stricken with this disorder?
Now, we know that obesity is also on the rise in our country and people often say, “Why worry about anorexia and bulimia and eating disorders when obesity is a huge problem?” What I want to suggest to you is they are absolutely connected. When you have a culture that is obsessed with thinness, you are going to have a culture that “bingites” because for most people, when you diet and diet and diet and deny yourself you will go the opposite way and then binge.
Also we know that dieting for weight loss is one of the primary reasons women become obese. There is a syndrome that is so often not discussed in conversations about obesity called “Diet induced obesity.” If a person is not genetically predisposed to be obese and does not simply just compulsively overeat, what we see a lot is that women go on diets and because the diet will fail, they end up loosing the weight, but then gaining more each time. So the accumulation of repeated dieting often leads to obesity.
Now, one of the most insidious underlying factors is preparing the research of all threats to girl’s healthy development and what leads to eating disorders. Girls hating their bodies, girls having disordered eating difficult relationships to food, thinking food is their enemy in their life. If they develop a woman’s body they won’t be loved, they won’t be happy and they won’t be successful. It is a form of prejudice that we teach to girls and to women and to men in our country that we call “weightism.”
Weightism is a set of beliefs and attitudes and behaviors in mainstream western cultures, which idealize very tall, very thin and vilify people who don’t look that part. The ideal height and weight in America, if you ask girls “What would you like to look like, what is your dream?” They will say, “5-10-120.” Both boys and girls tease girls who don’t look the part.
Weightism works, just like all forms of prejudice. There are two dynamics with prejudice that you can expect any time, any form of prejudice enters the culture. One is called “Identifying with the aggressor,” in which you sprinkle out in your culture attitudes that in your heart of hearts, we know make no sense. Like a tall person is morally superior, smarter, deserves better grades. Will be shown better houses by the realtor. Will be treated better by the person that checks out line. All this has been demonstrated through research. Tall, skinny women, tall skinny girls and girls who look the opposite are judged to be, the first four things if you ask children they say, “poor, fat, lazy and stupid,” all go together.
This is prejudice; it is judging a woman, in this case, not by the color of her body, but the size of her body. We look at the fact that eating disorders came into our country in the 60s, just at the moment in time when women were asking for equality saying in essence we want to be full of ourselves and we want to throw our weight around with the guys. We want access to the same professions; we want access to the same personal power, safety economic power.
In comes Twiggy, the first model like Kate Moss now. The most profoundly disrespectful image of mature woman’s bodies you can imagine, because there is nothing on it that is a mature woman’s body. It is the most elite and unattainable and in fact unrealistic image of beauty imaginable. Less than 10% of the population in America has any genetic chance at all of being 5 10.20.
Then in the 90s when large breasts were added to this image, now we are down to 1% of the population. Has any chance in a healthy way of looking this part and yet more and more and more pressure. More and more demeaning attitudes are downtown women who don’t look the part.
Why? Why did this happen? We have come to see, I have come to see and I deeply that eating disorders is a brilliant form of backlash against women’s equality; against girls feeling healthy, entitled and empowered to be full of themselves in the best sense of the word. It is a brilliant form of prejudice and it works like all prejudice works. You say that because of something about a person that they can do virtually nothing about, we will judge their character. So here it is not the color, it is the shape and the size.
Then we idealize over and over and over people who fit that part, even if they do so at a cost. This is People Magazine. Do some of you know People Magazine? This is the most popular magazine in America; it is the gossip magazine in our country. On the cover it says “Health is too thin.” You have three of the prime time TV. Three of the most popular TV stars and Posh Spice and earlier Clister Flockhart were on the cover of this magazine. Is she anorexic or not?
But the problem is that this glamorized. It is idealized and girls don’t know how to look at this critically and say, “My goodness, these women are anorexic! What a price.” They think, “Oh, I want to look just like here.”
So we see that at the same moment in time when women said, “We want equality,” women in their essence were told, “will only really give you equality if you develop and work on your body, so much so that you are likely to get sick, depressed, develop disordered eating along the way.” It has worked brilliantly. Now it is not at all unusual for five or six or seven year old girls to come home from school and say, “Mommy, am I too fat?”
Usually what has happened to them is they have experienced something disappointing, a form of social rejection. Maybe they weren’t invited home or to a birthday party. At six and at seven, girls begin to equate feeling sad or upset with fat, too fat. So as girls grow up and get older, every time something happens bad that is upsetting, that we can expect will happen in the process of growing up, they are directed by the culture to try and control their lives, deal with all the ups and downs by controlling their weight.
So now, we see eating disorders as the most chronic form of illness for girls. It is in essence the symptom of choice, if you will, because these are culturally mediated disorders. In other words, you have to have certain values in a culture in order for eating disorders to spread. Values would say, “unrealistic tones, skinny is desirable.”
There are so many things that girls don’t know. They don’t know when fashion magazines tell them over and over again, “Go on a diet and you will feel better about yourself. Going off to college loose five pounds, you will feel so much more secure.” That dieting leads to eating disorders. They don’t know that the models they see are not even real even human bodies anymore. They are technological and surgical inventions of a human body. They don’t know, when they pick up vogue at seventeen that a computer has completely changed the breast, the shoulders, the face, the hair and the skin of the model they are looking at. They are bombarded by messages all day long that if they want to be loved, that is what they need to do.
So we see girls being directed towards eating disorders, just as they should be coming into their own as young women. Just as their bodies are starting to change. They experience their bodies as the enemy. Food is certainly the enemy and they work very diligently to fight for value, for meaning, for equality by going down a very dangerous road, that for many girls leads to a serious eating disorder.
Now what we see is, as I said, it is very very difficulty to treat eating disorders. Many girls, unfortunately, die or stay sick, very sick for a long time.
So, my work has been very much in that area recently a prevention, because there is no cure for eating disorders. The incidence of eating disorders is spreading, which is very hard to treat. It has the highest mortality rate of any psychiatric illness, which means we really need to work it. Prevention, the best way to cure eating disorders is to stop eating disorders, is to prevent eating disorders. The way we are going about this is recasting eating disorders as a social justice issue. There is not just a serious life threatening, psychological, psychiatric illness, it is a social justice issue, because when you have such a serious psychiatric illness and 90% of those affected are female, we have to look at who benefits from women hating their bodies. Who benefits from girls stopping their sense of who they want to be?
Having a vision, “When I grow up, I want to be a doctor, I want to be the best mother. I want to be a teacher,” and beginning to think that in order to be whatever it is they want to be, they have to turn themselves literally into a vision. That if they go after that vision they will likely get sick.
In prevention we see that there are very specific ages where we see eating disorders begin to develop. Eighteen is a big age in our country, 14 and 8, 9 and 10. At 8, 9 and 10 we see girls begin to do the kind of thinking that starts the body dismorphia, hating their bodies. I heard this in my daughter’s school, in the cubbys, in the locker room when she was in third grade. It was the first time I heard it in her school group, where one girl turned to another girl and said, “Oh, you have such good hair, you are so lucky.” Now of course, the implication of having good hair means what for everybody else, they have bad hair. We see this good, bad thinking beginning at 8, 9 and 10.
What we begin to see later on in girls is that girls develop friendships, they bond together by putting their bodies down. So, if I am here with my best fried, and I say, “Oh, I hate my back,” my best friend has to say, “What back?” She says, “Oh, you hate yours, look at me, I hate mine. Those jeans look so good on you, I could never wear those.” What we see is girls bonding together in body loathing. Now this does not make you feel good about yourself. This is not about self-esteem; it is just the opposite. So as girls read these messages from the culture, that you cannot be too rich or too thin. We see their self-esteem absolutely plummet.
Some area prevention what we target is to teach girls how to resists, how to counter the cultural messages that we know undermine so powerfully their sense of efficacy and their belief in themselves and their belief that in the body they are given, the body they are born into, they can live into the vision of the meaningful life they want to have.
What we hear in girls, the very place we start in girls in preventing eating disorders with 8, 9, 10, 11, 12, 13 and 14 year old girls is the problem girls have in saying they like themselves. It is very easy to interview boys and say, “Tell me what you like about yourself and they will say, “Oh I am good at this, I am great at soccer. I am really good at maths. I am cool.” For a girl at 14, if she says, “I like myself,” the risk is she will be seen as a snob, conceited, stuck-up etc. So we teach girls that there is a way to be full of yourself in the best sense of the phrase that is not about being conceited, but is about respecting yourself and staying connected to yourself.
So we teach girls that a way of thinking that is so essential for their health, and this generalizes to all girls health issues. This is not just eating disorders prevention. In fact, if it very important to understand that in eating disorders prevention, it is very dangerous to teach about anorexia and bulimia, because one out of thirty girls will listen to that lecture about throwing up, how I made myself use laxatives leave and try it.
So in our prevention program, which we developed with 3,000 girls in different racial and economic strata, we don’t mention eating disorders. Wee teach coping skills, we teach political awareness, we teach health and nutrition. We teach how to deal with sexual harassment and bullying and teasing, because we know there is a high correlation between teasing of girls in the hallways, whether it is about their weight or their body, their breast size, their belly, whatever it is and eating disorders.
The first thing we teach girls is a recipe to understand how to stay connected to yourself. So we teach girls to think about things, like I know who I am, I know what matters to me. We ask them, “What does matter to you?” Think about it. “I know that I matter, I pay attention to myself as well as the people I care about. I take myself seriously and I know how to have fun. I tell people when I am mad, even if they disagree with me. I stand up for what I believe in. I take risks that are healthy and that honor myself. I love and respect my body.” That is the first thing we teach girls, how to stay connected to themselves.
Then we teach them not to bond together by putting their bodies down. So if your friend says, “Oh, I am so fat,” know that that statement means something else is wrong. So rather than go, “Oh no you are not, I am fatter than you,” which does not get anybody anywhere. So, what is bothering you, what is upsetting you? We teach girls it is a sign. We teach parents, we teach teachers, and we teach doctors it is a sign that something else is going on.
Then we teach girls how to be media literate. You have to know, beginning at eight years old, all children, boys and girls need to know media literacy. None of us would argue that it is important to know how to read, but unfortunately, whatever, the way it is today, kids are exposed to far more media and technology and magazines and movies than they are literature. So, it is very important that girls have the skills to understand.
There is a 40 billion-dollar business, industry behind girls hating their bodies. We joke in our country, our economy would crash if women liked their bodies and did not buy cosmetics, did not do all the surgery, did not do all the shopping etc. The dieting etc. Then we teach girls how to identify weightism all around and how to stand up to it.
Now it is very important when you are doing prevention research, not just to teach that there is a problem, because then you reinforce the feeling of being a victim, and we do want to do that to anybody. We don’t want anybody to feel that they must. So we teach them to be activists. And we get them to our campaigns and to speak out and it has been very effective. Certain brands have changed their ads in America in response to the letters of complaints that they have received from girls, from mothers, from fathers. It is so important that men also make this their issue. We need dads and fathers involved, because if they don’t say, “I hate those skinny girl models,” even if they do, they are silenced by girls, will be of course interpreted as, assuming men agree with their anorexic chic, what we call anorexic chic.
Now, the other thing, of course, we have to teach girls is how to eat healthfully, the truth about nutrition. Girls think they know everything about food and of course they know nothing. You heard me say earlier that more than 50% of girls between the ages of 12 and 14 are on a diet. What this means is that half of the girls at school do not eat properly, so they cannot learn. So this is a gender equity issue in terms of girls’ access to education as well as to health. Very serious.
We teach girls how not to use food to nourish other appetites. If you are lonely, turning tot he refrigerator will not nourish the loneliness. Calling a friend will. Reading a book will. Being of service, reading to your grandmother, all that will make you feel personally connected. So we teach girls how not to be use food, because we know people turn to food all the time as a source of comfort.
We teach girls also the difference, it is very important, between images of women in the media that are respectful, that are disrespectful. We teach them what sexual objectification means compared to sexual self-expression and where they are in control of the difference between the two. So girls then are not passively viewing Calvin Cline adverts of very anorexic women in very scanty clothes, thinking that is who I have to be in order to be loved, in order to be powerful.
We teach girls also that it is very important how you eat, is a critical issue for your whole life. Girls you know, when they are dieting in school and thinking, “Oh today, I will be on the white food diet, you know only white rice and bread.” Now the big thing in America is eating lots of meat, all protein, and no carbohydrates. Mostly what girls do is they skip meals. If they feel their life is out of control they stop eating, because they are told so often, “dieting will give you control, dieting will make things better,” and if not dieting, shopping.
If you look at the advice in Seventeen and Glamour, the two most common pieces of advice given to girls, if something good is happening, you are going off to college for the first time, you are going on a summer program, what should you do? Shop, buy new clothes and loose five pounds. Now when a boy is 16 years old and comes home and says, “Mom, I am going to try for a play, I have never done this before,” what is his mother most likely to say? “Practice your lines, study here with me, I will help you.” What does she say to her daughter, “Let us go to the Mall honey, I will get you a new outfit, you will feel more confident.”
We see girls being taught to diet and shop as if these are real life skills for coping with all sorts of experiences. This is the profound rip off, not only of girls economically, but in terms of real skills that girls do not get when they become so expert at dieting and shopping.
In the early prevention, we have to work with parents, we have to work with teachers and we work with children. We target 14, 13, 12 year old girls because we know this is a very dangerous age for turning to dieting, occasional bingeing, flirting with eating disordered behavior. But then we have the 14-year old girls tech the 8, 9 and 10 year old girls. We do this for two reasons. One is in all risk and prevention research we know that if the child if you are trying to get the knowledge into has to walk the talk. You know this expression? Has to teach somebody else, they are more likely to listen to it themselves. So it is the mentoring approach to prevention.
The other reason we have teenage girls work with the younger girls, when they are starting to think, “O h, I have bad legs. I have good hair, I am going to diet,” is because those are the girls they look up to. If they hear it from the girls they pay attention, whereas if they hear it from he, they say, “you are my mother, you are my teacher, you have to say this etc.” So it is very effective.
We also, of course, have to educate the educators, the teachers how to understand the wanting signs as well as how to prevent. Now it is very tricky to prevent. As I said, you cannot scare a girl out of an eating disorder. Just to have them listen to somebody who had a horrible eating disorder will not work and in fact will probably make the girl feel more inspired to diet. So instead, it takes a long time, not three sessions, more like twenty. It takes a long time, because in essence what we are doing is we are educating girls to stay connected to themselves, growing up in a culture that would teach them to disconnect from themselves in all sorts of ways.
In terms of looking at other very important things for girls to learn before they develop an eating disorder, is that the actual physical health will be very seriously compromised from dieting. Most girls don’t know and it is shame that they don’t because they should know that you only have until 21 to develop all your bone density and you cannot make up for lost time. So when these girls are dieting they are not drinking calcium, they are not developing bone density. We are seeing a lot of early onset osteoporosis, amernoria, and your infertility. So much of a woman’s health is compromised.
In addition to doing prevention in our country, we are also looking at several other areas. We have developed through the Office for Woman’s Health a national task force on eating disorders, education and prevention. We are looking at national based eating disorders curriculum because this is a national health crisis eating disorders prevention program belongs in schools, in elementary, middle and high school along with all other health prevention and education programs.
We also are developing professional training programs for doctors, for all the medical professions that work with girls who need to know about eating disorders. It is a psychiatric illness that requires at least five practitioners to treat. Unlike any other psychiatric illness, it requires far more disciplines, multi discipline team approach. You need a psycho pharmacologist, you internist physician, you need an individual therapist, you need a nutritionist and you need a family therapist.
Without those five persons likelihood of recovery is very diminished, so this is why it is so important to try and prevent, as well as to provide very good training for people in those disciplines, as well as related fields. If a girl is an elite athlete, a gymnast, a dancer, figure skater, she is four times more likely to develop an eating disorder. So now we have to include the orthopedics, the sports medicine, OBGYN dentists because of the vomiting, it is bad for your teeth etc. This is a very serious national health crisis that of course, is a financial nightmare to treat.
The other thing here that is so tricky is that we know if you have insurance coverage and if you need to be hospitalized, if you can keep a patient in the hospital for at least two to three months, you are much more likely to be able to really have success. In America, I don't know your system nearly as well with managed care; we are looking at ten days, four days or no coverage. The joke, of course, among women in the field, as if this were an illness where there were 90% men, we would be looking at two months coverage, good outpatient healthcare, etc. So again, we have to look at where the money goes in insurance and where the money goes in research and where the money goes in supporting a team approach to treatment and prevention in a 90% female.
So in addition to our mandates for training across disciplines and prevention within school settings, we are also looking at trying to develop advocacy with our government. You obviously have it here, and often people say, “Well what about the media? Can’t you stop the media? Can’t you tell the producers and directors to hire more women and get more role models out there.” My experience in trying to do that is no, you cannot. You cannot give your power away either for whatever brings you to care about this issue, to wait for them, the advertising agencies, the media, to raise issues of accountability, because their business is, they make money off of women’s vulnerability. Women feeling bad about themselves also maintains basic patriarchal culture. So you are up against many levels of resistance to wanting girls and women to feel strong and good.
The last thing I will say is that the most radical thing, one of the most radical acts a woman can do in my country and I imagine in your country as well, is not to participate in hating her body. To accept her body, regardless of whatever weight she is, to accept who she is physically and not get into the trap of literally weighing her self esteem, which is what, unfortunately, so many girls begin to do in a culture that tells them “your worth is determined by the size and shape of your body.” Thank you.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: Thank you very much Dr. Steiner-Adir for you very very interesting lecture. You are very slim.
Dr. Catherine Steiner-Adir: May I just tell you something. My father is 6.5 and he fought in World War Two. I come from a family of string beans, genetic string beans. This comes up everywhere. I was on TV with this woman who invented this diet and she said to me, “Have you ever been on a diet. Do you diet?” I said, “No.” She said, “Well we hate you.” You all laugh, but that is the point why we hate each other.
One of the things I did not say, with prejudice we take in these messages and we turn them against ourselves. So, in America, 80% of the women in my country wake up every morning and have a conversation in their head, women my size, your size, it doesn’t matter and say, “I hate my eyes, my hair, my butt, my thighs. Today I am going to be really good, I am not going to eat dessert, and I am not going to eat lunch?
But the second dynamic of prejudice and this is so important in prevention, is you get the people you are trying to impress, to knock each other off, to do it to each other. This is true in all prejudice. Anti-Semitism, at least I grew up with German Jews fighting Russian Jews, this is nuts. With weightism, what we see is women hating women. Women being vicious to each other. A woman walks in the room and other girls are there, and they start to size up and be mean to her because of what she looks like, which is why prejudice is so powerful. You get the people you want to feel bad to do it to each other.
So even though we laugh and say, “You are thin, we hate you.” We have to look at what we are doing. It is funny, but it is really not funny.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: Because of the fact that we are being televised, we have to have a few words in Hebrew as summarizing the speech in Hebrew. Who would like to do that.
דורית ניצן-קלוסקי: אני רוצה להוסיף מהאספקטים המקומיים שלנו.
מעט נתונים משלנו וזאת כדי להעמיד את זה בפרופורציות וכדי להראות שאנחנו בערך במצב הדומה הזה שתואר כאן.
ממש בימים אלה אנחנו באמצע סקר התזונה והבריאות הלאומי הראשון ועשינו אנליזה של כ1,600- נשים בארץ. אנחנו רואים שהנשים לעומת הגברים נמצאות בקיצוניות, הן נמצאות ב-BMI מתחת לעשרים, שזה הרבה הרבה יותר מגברים, ונשים נמצאות ב-BMI מעל שלושים, שזה הרבה יותר מגברים. בקיצוניות הזו שכאן תיארנו, על אותה צלחת שיושבת הפרעת האכילה הרחבה הזאת, רציתי שנדע שזה באמת גם קיים כך אצלנו.
דיאנה פלשר: אני רוצה לחזק את הדברים שנאמרו כאן ולומר
שזו לא תופעה אמריקאית בלבד. יש לי כאן שקף שמראה את שיעור הדיאטה בקרב נוער בגיל 15 ואנחנו רואים שגם בקרב הנערים וגם בקרב הנערות אנחנו עומדים בראש הרשימה של שיעור אלה שעושים דיאטה לעומת שמונה ארצות אחרות באירופה. לצערי אין לנו נתונים בהשוואה לארצות-הברית, אבל אנחנו רואים שאפילו ב-BMI, משקל יותר נמוך מהרצוי, יש 9,4 אחוזים שמרגישות שהן שמנות ו16- אחוזים שעושות דיאטה.
אנחנו יודעים שבשנת 1993 דוקטור שטיינר ועמיתיה ערכו סקר בקרב 341 נערות בגיל 16 ו74- אחוז דיווחו על דיאטה בעבר ו47- אחוז באותו הזמן עשו דיאטה, למרות שרק ל17- אחוז היה עודף משקל. אנחנו רואים שהקשר עם דיאטה ועישון הוא קשר הדוק, כי נערות מתחילות לעשן כדי לשמור על המשקל שלהן. אנחנו רואים שלמשל בקרב המתגייסים לצבא, בקרב הנערים שיעור המשנים הוא יציב, אבל בקרב הנערות שיעור המעשנות עולה. כפי שדוקטור שטיינר-אדיר אמרה, עד גיל 19 בדרך כלל הן מתמכרות ואחר-כך מאוד קשה להפסיק לעשן. הנערות מעשנות כדי לא לאכול, כדי לשמור על המשקל וכמובן אחר-כך יש השלכות שגורמות למחלות לב, אוסטאופרוזיס וכולי.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: יש לנו כאן קבוצה של תלמידים ומאחר שהנושא
הוא רלוונטי להם, הם הביעו רצון לשאול שאלות.
אביה בן-דוד: אני מבית-הספר המקיף באופקים. רציתי לשאול
מדוע אין תוכניות בנושא הפרעות אכילה בבתי-הספר.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: אני חושבת שהשאלה הזו צריכה להיות מופנית
למשרד החינוך.
חוה ברנע: בשלב הראשון אנחנו היינו עסוקים במערכת
החינוך יותר בקטע של האיתור והזיהוי בבתי-הספר, מתוך מטרה לעזור לאותן בנות כשיכולנו להתחיל לגלות סימנים ראשונים ולהכשיר מורים, כמו שנאמר פה על-ידי המרצה שלנו. המטרה שלנו הייתה לזהות ולאתר תלמידות, בעיקר תלמידות, שמגיעות לרזון שהוא מסוכן ולהפנות לאן שצריך. זה היה השלב הראשון. לא עסקנו כמו שנאמר באופן ישיר בדיבור על הפרעות אכילה, על אנורקסיה וכולי, אלא בדיוק באופן עקיף כשדיברנו על נושא כישורי חיים, כשדיברנו על נושא מיניות, כשדיברנו על הנושא של קבלת הזהות המינית והעצמי, וזאת באמת יותר מתוך מטרה לחזק.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: יש תוכניות מסודרות להוראה, מחולקות לפי
גילאים?
חוה ברנע: כן. בוודאי. יש תוכניות רבות ובדרך כלל היועצים
בבתי-הספר הם שמכשירים את המורים כדי להעביר את התוכניות. עדיין אין לנו שיעור מיוחד במערכת. בשיעורי חברה אחת לשבוע, באמת באופן התפתחותי כמו ששמענו כאן ועד כמה שאפשר, אנחנו רבים על זמן התלמיד והתלמידים יודעים את זה כי יש המון נושאים חשובים חברתיים.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: כלומר, הנושא הזה נדון במסגרת שיעור חברה,
שעה בשבוע.
חוה ברנע: נכון, אבל במהלך כל השנים כנושא התפתחותי.
בוודאי שדברים שקשורים למיומנויות, למודעות ולתפיסות מוטעות שעוסקים בהם לאו דווקא בקטע של מיניות אלא בקטע הכללי של כישורי חיים, יש להם ערך גם לנושא שלנו.
הבאתי הרבה חוברות שאני אחלק לכם אותן ותוכלו לראות שאנחנו מתמודדים יותר עם השאלה הקריטית, לגעת בנושא בשמו והאם זה רק ברמה של צוות מורים והצוות המקצועי ואיך לעבוד עם תלמידים באופן ישיר בנושא של הפרעות אכילה. החוברת הזאת היא לא חוברת של תוכניות אלא היא יותר מסכמת גם את הקטע של איתור – קודם כל לאנשי חינוך, לאנשים בתוך מערכת החינוך – ואת הקטע של מניעה, ושוב באופן התפתחותי של באיזה נושאים לעסוק, איך לחזק בעיקר בנות כדי שתהיה להם תחושה יותר טובה עם עצמן ובאמת לא תחושה שהן קורבנות. דוגמה, ביקורתיות של המדיה, הרי אנחנו באמת שנים עוסקים בנושא הזה של ביקורת התוכניות, ביקורת העיתונות, ושוב לא בשם כי שמות התוכניות הם שונים ומרובים, אבל הנושא הזה של בדיקה וצרכנות נכונה, גם של פרסומות וגם של תוכניות טלוויזיה והסדרות השונות, בלי סוף עוסקים בזה במערכת החינוך.
דורית ניצן-קלוסקי: אני רוצה להוסיף על הפעולות שנעשות בתחום
החינוך בארץ ואולי צריך לברר מה קורה באופקים. משרד הבריאות ביחד עם משרד החינוך, עם עירית ליבנה, עבדנו על תוכניות לשילוב בהוראה ויהיה מעניין לראות איך זה מיושם בשטח. חוק בריאות התלמיד שנכנס לתוקפו אנחנו מכשירים היום את הדיאטניות ואת אנשי ההוראה כדי להשתלב בתוך המניעה ובאמת עם הרוח שכאן דובר בה, עם העצמה של האישה, של הנערה המתבגרת, ופחות דיבור על הפרעת האכילה עצמה.
קתרין שטיינר-אדיר: I think that it is very hard, you cannot be specific enough in trying to combat this. It is very important, beginning in kindergarten, 5, 6, 7 and 8 year olds for teachers to know that they have to respond to teasing about fatness, the same way they would respond to teasing about other issues that are disrespectful, that makes school unsafe, ethnic racial issues. That is why we join this with out diversity education, because there is not a five-year old child in America who does not know about Martin Luther King, Rosa Parks etc., and we have specific times in the year where we study different issues. So we are trying to link size and shape diversity and issues of inclusion and exclusion to the diversity of early childhood education.
So that by the child is eight and capable of learning media literacy, which in my belief is the time to do it, because soon they are going to be bombarded by all the bad messages that will get them interested in smoking and dieting etc. Then the understanding of the fact that this requires discipline. It is not just that it is not nice to call another child fat, it is far more damaging than that and that is why it is so important to look at this in terms of educating parents as well as teachers about how to move in in a teachable moment, as you would with any kind of ethnic or racial derogatory statement.
דיאנה פלשר: דוקטור שטיינר-אדיר אמרה שאנחנו צריכים
להתייחס למשקל באותה צורה שאנחנו מתייחסים למשל לגזענות כלפי הצבע של עור או נכות או כל הדברים האלה. הורים צריכים לקבל את החינוך כדי להתייחס ברצינות לאמירות של הילדים שאומרים שהם שמנים כי זה מאוד מזיק יותר מאשר במצבים אחרים.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: להכניס לכל נושא החינוך את בעיית המשקל לצד
כל ההבדלים האחרים שקיימים בדת, גזע ומין. כלומר, לשייך את הנושא של משקל בתוך מערכת החינוך לעניין של ההבדליות. כלומר, לגנות את הוקעת השונה והאחר, כמו שאנחנו מגנים מישהו שהוא שונה על רקע של מין, כמו שאנחנו נלחמים בעד שוויון בין נשים וגברים, כך יהיה בין שמנים ורזים. כלומר, להכניס את זה לאותו המערך של החינוך כחלק ממטרות מערכת החינוך.
סמדר שריג: אני שמחה לשאלה שעלתה כאן לגבי תוכניות
מניעה בבתי-ספר. שדולת הנשים מקיימת את כל שבוע הפעילות הזה ופועלת כבר כמה שנים בנושא של הפרעות אכילה עקב המצב שקיים בארץ. שמענו על הנתונים הקשים בארצות-הברית, וצר לי שכמו בהרבה דברים טובים אחרים, גם פה אנחנו לא מפגרים בהרבה, ואתם תוכלו לראות בדפים שחילקנו נתונים על המצב בישראל. מתוך ספר הנתונים על בריאות נשים שהוציאו שדולת הנשים, משרד הבריאות וארגון הדסה רואים שהנתונים הם מאוד קשים ואנחנו בהחלט – כמו שדוקטור שטיינר-אדיר ציינה – סבורות שהדרך הטובה ביותר להתמודד היא על-ידי מניעה, כי טיפול לצערנו לא כל כך עוזר.
אנחנו בהחלט מקיימות את השבוע הזה כדי להעלות את הדרישה שיוקצו משאבים לעיסוק במניעה ברמה שהולמת את חומרת הבעיה הזאת וזה התגייסות שדורשת משאבים והתגייסות מצד הרבה כוחות כמו מערכות בריאות, רווחה, חינוך והורים. הלוואי שהורים היו מודאגים מהפרעות אכילה אצל הבנות שלהן כפי שהם מודאגים מבעיות אחרות כמו סמים, אלכוהול או תאונות דרכים וכולי וזאת מאחר שהנתונים על הפרעות אכילה הם לא פחות חמורים.
אנחנו רוצים לראות באמת קבוצת פעולה ומועצה ברמה לאומית שתעסוק בנושא הזה ומאחר שאנחנו בשדולת הנשים מורגלות לקחת ולהרים את הכפפות בעצמנו, אכן החלטנו על הקמת צוות פעולה כזה שהשדולה תפעיל ואנחנו מזמינות ונזמין נשות ואנשי מקצוע וכל מי שרוצה לפעול בעניין כדי באמת להמשיך לקדם את הנושא הזה של מניעת הפרעות אכילה בארץ. אנחנו בהחלט שואפות להביא לארץ תוכניות מניעה כמו התוכנית של דוקטור שטיינר-אדיר שפועלת בארצות-הברית ולהתאים אותה לקהל המקומי. במשך השבוע הזה עוד נמשיך ונפעל כדי להעלות את המודעות לתחום ונקווה שעוד יצטרפו אלינו.
אני מאוד מעריכה ומודה לחברת הכנסת רבין-פילוסוף על כך שבאמת מרימה גם כן את הכפפה הזאת ובהחלט כנושא של מעמד האישה. אני בטוחה שגם נמשיך לפעול ביחד בתחום הזה.
קתרין שטיינר-אדיר: Even though the Harvard Eating Disorder, is it Harvard Medical School we are in non-profit. We are completely supported by foundation and private family money and the way we got started was eight families who had had a very serious loss in their family or chronic illness in their family got together and put up the money to start this. When they needed help and they wanted prevention and they wanted education and their lives were falling apart, there is nothing in place.
So, I just want to let you know that even though we are located at Harvard, we are non-profit and it is doable. We are completely dependent on people like you to do this work and you can do it here, you are a much smaller country.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: עדיין אני חושבת שהמטרה הבסיסית שלנו היא
קודם כל להפנות את הקריאה לממשלה, לאוצר, למשרדי הבריאות והחינוך, ושהטיפול הראשוני והמימון הבסיסי יבוא מהממשלה. זה אני חושבת התפקיד שלנו כאן, להציף את הבעיה, להעלות את רמת ההתייחסות אליה, להבין את חומרתה וחשיבותה במרקם הכללי של מעמד האישה והחברה במדינת ישראל. כמובן שאנחנו יודעים שכמו בכל נושא חברתי אחר, אנחנו נצטרך גם לגייס מקורות פרטיים, אבל הקריאה הראשונית היא קודם כל לממשלה.
חנה קראוס: אנחנו במעלה אדומים, במסגרת פעילות העיר
הבריאה, התמודדנו גם עם הנושא של הפרעות אכילה ומאוד שמחנו כשהכרנו את דוקטור שטיינר-אדיר ושמענו שתפיסת העולם שלה היא בדיוק התפיסה שאנחנו אימצנו.
אנחנו בנינו תוכניות שמתייחסות אל צוותים מקצועיים בעיר. זאת אומרת, החל ממטפלות במשפחתונים, רופאים, אחיות וצוותים של בתי-הספר. חברנו אל שרית שץ שהיא אחות בריאות הציבור שמתמחה בנושא של הפרעות אכילה והיא העבירה סדנאות בנות חמש שעות לאותם צוותים. באמת התוכניות שאנחנו מדברים עליהן הן כישורי חיים לילדים ללא כל נגיעה לנושא של הפרעות אכילה, ועבודה מול צוותים מקצועיים. מה שאנחנו כן עושים עם הילדים, משהו שבעקיפין כן נוגע לנושא, ואז אנחנו מזכירים קצת את הנושא, וזה באמת צפייה ביקורתית במדיה. אם מישהו מעוניין לחבור אלינו, אני אשמח לכך.
לפחות במעלה אדומים – ואין לי ספק שזה כך בכל מקום אחר – אחיות בתי-הספר מוציאות תלמידים ותלמידות מהכיתות - בתוך הפעילות שלהן כאחיות בתי-הספר - על-מנת לקחת הערכת משקל וגובה. אנחנו שוללים את זה בכל תוקף ואנחנו פנינו לכל מי שרק אפשר, וכל מי שיכול להשפיע כאן בנושא, שיעזור לנו. לדעתנו לקיחת משקל וגובה צריך להיעשות תוך כדי בדיקת רופא כי זה לא אישיו בפני עצמו. בשום פנים ואופן יש לאסור את זה מכל וכל. אני במעלה אדומים מקבלת תלונות ומצוקות קשות מאוד. ילדות יוצאות ומשקרות ואומרות שאותן היא לא שקלה, הורים רצים לדיאטניות פרטיות ומוציאים הון תועפות, משפחות שלמות מתחילות לקפוץ סביב הפתק הקטן הזה שבו כתוב המשקל והגובה. אני מבקשת, מי שיכול להשפיע, בבקשה לשנות את זה. צריך לאסור את הפרוצדורה הזאת שמוציאים כל פעם ארבעה ילדים שעומדים בכניסה לחדר אחות ובית-ספר שלם רוקד סביב הנושא.
דבר שני שאני מתמודדת אתו ועליו אני עוד מתקשה לקבל תשובה, ואני אשמח לקבל תשובה. כשאנחנו מעבירים את התוכניות, תמיד קמים אותם אנשים שמתמודדים עם ילדים שבאמת סובלים ממשקל יתר ושואלים: זה ילד שמן באמת מכל בחינה שהיא, מה כן אומרים לילד כזה. מכיוון שבכל-זאת צריך לעשות איזושהי דיאטה וללכת לאורח חיים בריא, השאלה היא מה עושים עם ילדים כאלה.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: זאת הבעיה כי זה צריך להיות בפיקוח רב-תחומי.
כלומר, שלא ישלחו ילד שיש לו בעיה אחרת, לעשות דיאטה לפני שנותנים מענה לבעיה הבסיסית.
קריאה: יש ילדים שמנים כי במשפחה אוהבים לאכול,
ושם צריך להינתן טיפול.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: השאלה אם זה לא על רקע בעיה חולנית שמצריכה
טיפול.
קתרין שטיינר-אדיר: When girls have gone through this program there are a couple of things that we found them doing in all different parts of the country. One is they ask all the scales to be removed from school, because they say, “My doctor weighted me, it is completely inappropriate, it depresses me. We run inbetween classes to weigh ourselves, then we stop paying attention to the lessons and we all get competitive with each other about what we weigh.”
I would really recommend removing the scales from school versus medical reason. But not for gym, for physical education, certainly not just in the girl’s room. The other thing is many girls put the fashion magazines out of their libraries, because we teach them, if you read Seventeen magazine for fifteen minutes, you are likely to feel depressed and to restrict your eating. So this is another important thing.
For the child who is obese, you have to find out first why the child is obese, whether it is genetic obesity or psycho-genic obesity and if in fact it is genetic you have to help that child respect themselves, stop the teasing around them, take the stigma off of it. Make sure that the teachers know to call on that child as much as they call on the pretty, skinny little girl by society standards. You have to work in the school to make sure to keep track who gets the lead in the play, who gets the honors etc.
If the child is obese because of psychological reasons, then you have to do family therapy, nutritional counseling and create a support system around the child as well as the family. Childhood obesity is very difficult to treat and the most important aspect of treating childhood obesity, from the research I know, is to do it very slowly and to make sure that you have very small incremental change where the child is going to be successful and slow and steady wins the race there with childhood obesity.
The hardest thing is to break down the social isolation of an obese child, because out of the social isolation comes more eating. So you have to really put the support around that child.
Unfortunately effective treatment for obesity is every bit is difficult as for anorexia a bulimia. These are very difficult illnesses to treat. Early parenthood education is very important, both in terms of obesity and failure to thrive in babies. We see both extremes. We see parents over feeding their children, but we also see young mothers not giving their babies whole milk, because they don’t want their baby to be fat. We have now in America a whole different definition of failure to thrive. Failure to thrive used to be only associated with low education and low income. Now it is a low weight phenomenon, because parents, mothers and fathers understandably given the culture think they are doing the right thing by not nourishing their child. It is very complicated.
שלומית ניר-טור: אפרופו הנקה. כשהבן שלי היה תינוק קטן באתי
לשקול אותו והסתבר שבעשרה ימים הוא עלה 900 גרם. שאלה אותי האחות אם אני לא חושבת שאני צריכה לעשות לו דיאטה מאחר שהוא עלה 900 גרם בעשרה ימים.
הנושא הוא מאוד מאוד חשוב ואני רוצה לספר שבספורט אולי האחוזים של הבעיה הזו גבוהים יותר, במיוחד בענפים שהם הענפים האסתטיים כמו ההתעמלות האומנותית ומחול. שם אנחנו נתקלים בבעיה הזו כי השיפוט מדבר על זה שאת לא מקבלת נקודות רק עבור הביצועים שלך אלא גם עבור האסתטיקה ואיך שאת נראית. מאמנות מביאות את הבנות להרעבה והן אלה שמטפלות בזה. הוקמה עכשיו ועדה לבדיקת הנושא הזה.
יש לנו פה מאבק מאוד מאוד קשה כי המדיה חזקה היום יותר מכל חינוך שהוא ואנחנו לא במצב טוב. מאידך אני בטוחה שהמדינה צריכה להשקיע משאבים בנושא זה של מניעה אבל אנחנו כן צריכים להמשיך לדבר על נושא של תזונה נבונה ופעילות גופנית. צריכים לדבר על השילוב הנכון הזה ולא רק לקחת את זה למקום אסור כי תזונה נבונה אנחנו כן רוצים שתהיה.
עונגי נתנאל: רציתי לשאול האם יש טיפול רפואי לנושא הזה
והאם הוא מופיע בסל הבריאות.
קתרין שטיינר-אדיר: Psycho-pharmacology is extremely helpful, at least half the time in treating bulimia nervosa and binge eating disorder, compulsive overeating. It is a little trickier sometimes in anorexia, but it also can be very helpful and should be of the team treatment, you should definitely have a psycho-pharmacological consultation, SSRS, it is the best by far. The anti depressants, not the MAO, the anti depressant.
איתן גור: אני מטפל בהפרעות אכילה בגיל המבוגר, בדרך
כלל בחולות מאוד כרוניות וקשות. לגבי התרופות האלה, הן לא קיימות בסל הבריאות אלא הן קיימות רק להתוויות מסוימות ואנורקסיה ובולמיה לא כלולה. לכן נערות כאלה חייבות לקנות את התרופה באופן פרטי ואלה תרופות שעולות לא מעט כסף כאשר מדובר בכמה מאות שקלים בחודש. אני חושב שזה אחד הדברים האלמנטריים שצריך לאפשר. בנוסף לכך צריך שהפרעות האכילה יוצאו מהסל הפסיכיאטרי ויועברו לסל הכללי כי הטיפול הוא טיפול משולב.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: קודם כל צריך למקם את כל הטיפול מחוץ
לפסיכיאטרייה ואז אפשר יהיה להכניס את זה לסל בצורה מסודרת.
איתן גור: אני לא חושב שצריך למקם את הטיפול מחוץ
לפסיכיאטרייה, כי ההפרעה היא פסיכיאטרית. אולי צריך להקים יחידות מיוחדות שיטפלו באופן ייחודי רק בזה. בתל-השומר קיימת יחידה כזאת, אבל בוודאי שהמימון צריך להיות דרך או חוק בריאות, דרך קופות-החולים, או שמשרד הבריאות ייקח על עצמו לממן את זה בתוך מסגרות בתי-החולים.
אילנה גולדברג: אני מייצגת את ארגון "אביב", ארגון הורים
לילדים בעלי הפרעות אכילה.
אני רוצה להודות לדוקטור שטיינר-אדיר שאני שומעת אותה פעם שנייה וזה מאלף שבעתיים.
הגענו לבית המחוקקים ואנחנו רוצים לקדם את דברים שלנו, ובהמשך לדבריו של דוקטור גור, מה שחשוב לנו הוא להכניס לסל הבריאות את כל הדברים שהנערות האלה זקוקות להם.
לחוקק חוק בו יוכללו הפרעות אכילה בסל הבריאות תוך הפרדתן מפרק מחלות הנפש, דבר שאני מבינה שלא מקובל על כולם.
במקום מחלקות להפרעות אכילה בבתי-חולים, לפתוח מחלקות אשפוזיות במסגרת הקהילה, מעין הוסטלים, אשר בהן יינתן לבנות הטיפול הרב-תחומי הדרוש להבראתן וכן הכנה לחיים שלאחר אשפוז ממושך. הוסטלים אלו יועדו למתבגרים וכן לבוגרים מעל גיל 18. אני רוצה לציין שאתמול שוחחתי עם אימא לבת בצפון הרחוק ושעה וחצי היא בכתה כי החליטה להוציא את הילדה מהבית. היא אמרה שאין לה יותר כוח והיא לא יכולה להתמודד גם עם בעלה וגם עם אחיה. ביקשתי שתחשוב שנית על כך. אם היה מקום אליו אפשר היה לשלוח את הנערה הזאת, אני בטוחה שלא הייתה מתעוררת הבעיה הזאת.
הנושא הזה הובטח לנו כבר בוועדה לפניות הציבור על-ידי יושב-ראש הוועדה דאז, חבר הכנסת רפי אלול, ב22- בדצמבר 1998.
אני רוצה לברך את חברת הכנסת דליה רבין-פילוסוף ואני מקווה שתהיה המשכיות לטיפול בנושא ואני שמחה מאוד שאת עוסקת בכך.
אני רוצה גם להודות לנציגי צה"ל והייתי רוצה שיהיה המשך קשר ישיר בין הבנות שלנו לבין צה"ל שמאוד מסייע לנו.
רחל אדטו: לאחרונה מינה שר הבריאות מועצה לאומית
לקידום נושא בריאות האישה כאשר חלק מהיושבים כאן בחדר הם חברים במועצה זו. אחת המטרות שהוכרזו כמטרות שהוועדה הזו אמורה לקדם היא נושא של חינוך לבריאות בכלל והפרעות אכילה בפרט. בראש הוועדה הזו עומדת דוקטור דורית ניצן-קלוסקי שתרכז את הנושא של הפרעות אכילה, והמסקנות שתוגשנה בעקבות עבודת הוועדה הספציפית של הפרעות אכילה, הן מה שתקבענה את מדיניות משרד הבריאות בנושא הפרעות אכילה.
בהחלט יש התייחסות מאוד רצינית של השר לכל הצעה או לכל דבר שיובא בפניו כהמלצה לנושא קידום בריאות האישה בכלל והפרעות אכילה בפרט.
לגבי סל הבריאות. השנה הייתי חברה בוועדה שקבעה את סל הבריאות לשנת 2000 והדרך הפשוטה שבה הוגשו הדברים הייתה שהוגשו הבקשות לסל. עצם העלאת הבקשה להכניס את הפרוזק למסגרת הסל או להכניס תרופה אחרת, להוציא אותה מהפסיכיאטרייה ולהעביר אותה לסל הכללי, היא דרך שצריכים להגיש את הבקשה כאשר בעוד מספר חודשים יופנו הפניות.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: השאלה מי יפנה. את יכולה לפנות?
רחל אדטו: דוקטור גור יכול לפנות.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: לא המועצה לבריאות האישה צריכה לפנות?
רחל אדטו: אני מוכנה לשמש שליחה, בבחינת צינור, להעביר
את הבקשות האלה.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: אני חושבת שאת יכולה להיות צינור טוב מאוד.
רחל אדטו: לא במסגרת חברה בוועדת סל הבריאות אלא
במסגרת המועצה הלאומית לבריאות האישה. אין לי בעיה ובשמחה אעשה זאת. הדרך שבה מעבירים את הבקשות לסל, היא דרך היחידה לטכנולוגיות חדשות במשרד הבריאות שהיא זו שמעבירה את הבקשה והיא זו שערכה השנה את כל הבקשות ודירגה אותן בדרגות כאלה ואחרות.
עם העלאת המודעות לנושא ועם הגברת הלחץ והרצון לדחוף דברים קדימה – והדוגמה הייתה מה שנעשה עם האוסטיאופורוזיס ועם ההרצפטין – ראינו שלחץ ציבורי עזר להעלות את המודעות לנושא ודחף גם את התרופות.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: אנחנו כאן משמשים כלי להעלאת הבעיה לרמה
של מודעות ציבורית. אני חושבת שועדה בתוך המועצה שמטפלת בהפרעות אכילה, מגבשת את ההמלצות שלה, ולדעתי דרכך זו הדרך הקצרה והנכונה ביותר להכניס את זה לדרישות הסל.
רחל אדטו: בהחלט. לבקשות לבחון את זה בסל הבא.
קתרין שטיינר-אדיר: Those who develop eating disorders because they feel they have no voice. They use their body to speak when their words won’t be powerful. Part of the recovery from an eating disorder is to learn to speak directly, not to symptomatic behavior. It is very difficult to expect a patient population who has been rendered voiceless is already speaking indirectly, to be able to speak out on behalf of themselves.
When I said earlier, not only do women need to speak out on behalf of women, also boys and men need to be able to own joint responsibility for raising this issue and for discussing it amongst themselves as well. It is very hard to get that to happen. What we have had to do in our country is develop a lot of parent advocacy groups, get people like to know in the office of women’s health etc. We really had to mobilize everybody around the patient, because there is stigma in the States too.
When we started first, we did not know if any parents would come out and speak, but I think it is very important to know that girls develop eating disorders for every possible reason a girl could be unhappy. The eating disorder is not the problem. The eating disorder is a way of trying to cope with the huge range of problems that girls will have. We know that people will try and speak through their bodies if they feel their words cannot be heard.
עינת צוברי: אני מהיחידה להפרעות אכילה שבתוך מרפאה
לבריאות הנפש על-שם דוידסון ברעננה שהיא מרפאה קהילתית שכבר קיימת שמונה שנים. זו הייתה המרפאה הראשונה שעבדה עם צוות רב-מקצועי בשמונה השנים האחרונות. אנחנו עובדים החל מגיל 14 ומעלה, זאת אומרת, נותנים תשובה למתבגרות צעירות, מבוגרות צעירות, אבל לצערי אין עדיין מספיק מרפאות קהילתיות ייחודיות של צוותים רב-מקצועיים ואם יש, רובן מתרכזות במרכז הארץ. גם המרפאות הקיימות, כמו שלנו, אנחנו מטפלים בשמונים עד מאה פציינטים, קורסות בגלל תורי ההמתנה הגדולים, ואז בעצם נדרש מצב של אשפוז כי בהפרעות אכילה לא יכול להיות שיהיה תור המתנה.
אם אנחנו מדברים על מניעה, אני חושבת שחשוב מאוד לשים את הדגש דווקא על מניעה שניונית ולאתר, וככל שאנחנו מאתרים מוקדם יותר – סיכויי ההחלמה גדולים יתר. מישהו כאן אמרה קודם שטיפול לא עוזר. טיפול מאוד עוזר, אבל השאלה באיזה עיתוי מגיעים לטיפול, וככל שמגיעים מוקדם יותר לטיפול, סיכויי ההחלמה גבוהים יותר.
אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ במיוחד במחוז שלנו בהכשרת רופאים, דיאטניות ועובדים סוציאליים במרפאות הראשוניות לאיתור וזיהוי גורמי הסיכון וממש ברמה של הנחיות של איך לעשות את הדיאלוג על-מנת לעזור לנערה להסתיר את הסוד שלה. הרבה מהן באות במשך שנים לרופאים עם תלונות גופניות ודרך זה הן מבקשות תרופות, למשל, כואבת לי הבטן ויש לי עצירות, אז תן לי משלשלים או חוקן. כאן אנחנו חושבים שזו צריכה להיות העבודה הכי חשובה, כי כאשר מגיעים לאשפוז זה בעצם איפה שמערכת המניעה קרסה או במקרים של הפרעות פסיכיאטריות חמורות יותר.
קתרין שטיינר-אדיר: We have started in America a National Screening Day for eating disorders and we did this first with college students, and now we are doing it with high school students as well. We have developed an instrument, it is a questionnaire, and you could replicate it here very easily. Anybody can give the questionnaire to a student. The biggest issue that we have is how then to refer and to make sure there are sufficient services available for the number of students who come forward. That is not the reason not to do it, because as this woman said, early intervention prognosticate is the most significant factor in a good recovery.
So, the trick obviously is to do the screening, but to have in place good programs to direct the girls to. Some need just a group therapy because it is very early. Some need much more intense help. Nine percent of the participants in the college screening require acute medical care.
ברוריה שוורץ: אני מהמחלקה להפרעות אכילה בתל-השומר, שזו
המחלקה היחידה בארץ שמטפלת בנשים מעל גיל 18.
כמו שכבר הוזכר בהרצאה של דוקטור שטיינר, המחלות האלה הן מחלות גופניות חמורות ובמצבים מסוימים חייבים לטפל בהן במסגרת בית-החולים. אני חושבת שלהוציא את זה לקהילה זה מאוד חשוב, אבל יש מצבים שזקוקים לטיפול במסגרת בית-החולים. כמו שהוזכר, הקושי לקבל מספיק ימי אשפוז כדי לתת טיפול יעיל, זה קושי שאנחנו נתקלים בו מדי יום. קופות-החולים לא מוכנות לתת טופסי 17, יש קופות-חולים שלא מפנות באופן אבסולוטי אלינו ומנסות לטפל בזה במסגרת הקהילה ולדאבוני יש תמותה מאוד גבוהה ואני חושבת שזה דבר שצריך לזכור אותו.
שושנה קנר: כשדיברנו על סל הבריאות שאנחנו מבקשים
להכניס לתוכו את המחלות האלה, הכוונה לא הייתה רק לפרוזק או לתרופה אחרת, אלא הכוונה הייתה לטיפול השלם הכוללני. כשאנחנו אומרים להוציא את זה לקהילה, הכוונה היא לא להפסיק לטפל מבחינה גופנית אלא לטפל במקומות מיוחדים להפרעות אכילה, כולל נפש וכולל גוף, ולעשות זאת בנפרד מבית-חולים כלשהו, פסיכיאטרייה מעל 18 ורגיל מתחת לגיל 18. לעשות זאת בצורה נפרדת ולא משויכת למחלות פסיכיאטריות.
אירית פורז: רציתי להצטרף לקריאה ולומר שבאמת צריך
להכניס את הטיפול לתוך הסל. אני יודעת שדיברנו על זה, אבל אני רוצה להעיר עוד הערה במאבק הציבורי הזה. אנחנו יודעים שקרה משהו עם התפתחות הילד שהטיפול נכנס לסל באיזושהי מסגרת חדשנית. מה שקרה הוא שחילקו את המשאבים בין כמה משאבים כאשר חלק נמצא במשרד העבודה והרווחה, חלק במשרד החינוך, חלק אצל הקופות, אבל הלקוחות הם אלה שנופלים בין הכיסאות. זאת אומרת, אם וכאשר זה יוכנס לסל, זה צריך להיכנס כמחלה על כל שלביה, גם המניעה הראשונית, גם המניעה השניונית, גם האשפוז, גם הטיפול התרופתי וכולו.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: מטבע הדברים זה יתחלק שוב בין המשרדים.
אירית פורז: צריך ללמוד מהשגיאה.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: אם את מדברת על חלק של מניעה, המניעה חייבת
להתבצע במסגרת משרד החינוך.
אירית פורז: צריך אולי לתת תקציב נפרד לתוכניות חינוך, אבל
המניעה כפי שהועלתה קודם, אנחנו מוכרחים להשאיר תקציבים גם למניעה ראשונית, לאיתור דברים מהסוג הזה. אנחנו רואים את הכתבות בטלוויזיה ובמדיה על אותם ילדים ורואים שהתקציב הלך לכל מיני מקומות ויוצא שהמשפחה לא עומדת בזה והילד לא מקבל כלום.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: הבעיה היא בעיה רב-תחומית. זו בעיה שאת
צריכה לטפל בה בטיפול במשפחה, בטיפול במסגרת בית-הספר, בטיפול בילד עצמו, בטיפול רפואי כזה ואחר, בטיפול תרופתי ותמיכה פסיכולוגית או במסגרת פסיכיאטרית. זה מטבע הדברים של התופעה שהיא בעצם תופעה חברתית. לכן הטיפול הוא רחב ולכן לפעמים הוא גם נופל בין הכיסאות. התפקיד שלנו כאן הוא לתת לו יותר את האפיון, לנסות להגיע למקסימום מוסדות נפרדים שיטפלו בנפרד מהמוסדות הפסיכיאטרים בכל הטיפול הדרוש ולזה צריך כמובן את התקציבים. אנחנו מנסים להעלות את הבעיה.
אירית פורז: צריך לסגור את המרווחים כך שפחות אנשים
ייפלו ביניהם.
ענת אגרנט: אני אחראית מחלקה במחלקה שבמקרה נפתחת
היום באופן חגיגי בהדסה הר הצופים לטיפול בילדים ונוער.
רציתי לחבר בין מה שנאמר על המניעה בקהילה והטיפול שניתן שהוא מניעה שניונית. אני חושבת שבישראל בכל-זאת המצב הוא קצת שונה מארצות-הברית מבחינת ממדי המגיפה. אני חושבת שחלק מהמניעה, כמו שאת ציינת, לטפל בסנוניות הראשונות. כלומר, אני חושבת שאם בכיתה יש ילדה אנורקטית שמקבלת טיפול וכן מצליחה וחוזרת חזרה לכיתה, ומתייחסת לגוף שלה בצורה בריאה, יש לזה גם תפקיד חשוב במניעה. לא הייתי עושה מין דיכוטומיה בין המניעה והטיפולים כי מה שחשוב שמי שעוסק במניעה ומי שמטפל במרפאות ובאשפוז יהיה בקשר. אחד הדברים שאנחנו שמים עליו דגש מאוד – והוא חלק מהמניעה – שיהיה רצף בטיפול. אם אמרתם שיש ילד שמן שלא יודעים אם כן צריך או לא, אפשר לפנות למרפאה לפגישה חד-פעמית לייעוץ ואז מחליטים אם מפנים לרופא משפחה או לדיאטנית. צריך שיהיה רצף בין הטיפול של רופא המשפחה, טיפול במרפאה פסיכיאטרית, אשפוז יום, אשפוז במחלקה, ולא שיהיו שירותים מבודדים. עדיף שיהיו מרכזים שיטפלו בכל.
אני חושבת שחוץ מאשר במקרים המאוד כרוניים לא צריך להדגיש רק את העניין של האכילה כי זה הרי רק סימפטום. אנחנו כן מעודדים שבמחלקה שלנו – למרות שאנחנו מתמחים בהפרעות אכילה – יהיה טיפול במגוון של הפרעות ביחד. לפעמים יכול להיות מישהו עם הפרעה אובססיבית קומפולסיבית עם מישהו עם בעיה פסיכוסומטית, לפעמים יש ילדים שבעצם הבעיה נובעת מתוך הזנחה ויש להם סימפטומים פסיכיאטרים. השילוב של ילדים שיש להם גם השמנת יתר, גם אנורקסיה וגם בולמיה ביחד.
ורד ישראלי: רציתי להציג במספר מלים בודדות את המודל
שלנו בצבא, כי אני חושבת שהוא באמת מודל מאוד ייחודי.
אנחנו עושים עבודה אינטגרטיבית רחבה בנושא הזה ובשנת 1999 זה צבר תאוצה רצינית. אני מדברת על איתור ועל טיפול.
בתחום של האיתור אנחנו מכשירים סגלי רפואה, רופאים יחידתיים, רופאים מומחים בתחומים השונים, וגם קציני בריאות הנפש, להיות יותר ערניים ומודעים לבעיה. זה לא ברור מאליו שכל פסיכולוג או קב"ן ידע לאתר את הבעיה, גם לא ברור מאליו שכל רופא יחידה ידע לאתר את הבעיה אלא יש צורך בהכשרה מיוחדת שצריך להשקיע בה. זה ברמה של סגלי רפואה. ברמה של מפקדים - או אולי אפשר לעשות את ההשוואה לאנשי חינוך באזרחות – שוב, להעלות את הערנות לבעיה.
ברמה של הטיפול, סל השירותים הצה"לי מכסה באופן מלא את הטיפול בהפרעות אכילה, כולל התרופות, כולל פרוזק, סורוקסט וכל מה שצריך באינדיקציה הזאת להפרעות אכילה. מקרים קיצוניים משחררים, אבל הרוב המכריע מטופל ויש אחוזי הצלחה גבוהים מאוד. נכון שפרק הזמן של המעקב הוא מאוד קצר, הוא שנתיים-שלוש.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: הרעיון הוא לא לשחרר אותם אלא לקבל אותם
ולתת להם את הטיפול כי אחרת הם לא יגיעו לטיפול שלכם.
ורד ישראלי: אני מקווה שהמערכת האזרחית תגיע לאותה רמת
טיפול כוללני, החל מאיתור ועד טיפול כוללני.
אתי כהן: המדיניות בצבא היא בעיקר טיפולית לגבי בנות
שרוצות טיפול. היו אלי כל מיני פניות ושאלו האם אנחנו משאירים בצבא חיילות למרות שגילינו אצלן בולמיה או אנורקסיה. זה תלוי בתפקוד של הבנות, כמה הן מוכנות לטיפול, כמה הן נכונות כי בסך הכל הטיפול הוא קשה. במעקב אנחנו יכולים לדבר על שנה וחצי וראינו שיש לנו הצלחה מאוד גדולה בזה כי באמת יש שיתוף פעולה של כל הגורמים, כולל המערכת הרפואית, המפקדים, קצינות הח"ן וכל הקשור בזה. המדיניות שלנו היא באמת לטפל, למעט מקרים באמת פתולוגיים שאי-אפשר להחזיק אותם בצבא.
אורי שוחט: אני רוצה לברך את דוקטור שטיינר-אדיר כי אני
חושב שהיא הדגישה את הדברים שהם חשובים. זאת אומרת, לא שהדברים הטיפוליים הם לא חשובים אבל אני חושב שכל הנושא של המניעה נדחק בדרך כלל הצידה ורוב הדברים שלה נגעו בנקודה הזאת. אני חושב שצריכים באמת לרכז מאמצים וגם לגייס את שדולת הנשים ללכת לכיוון של המניעה. זה לא כדי להגיד שמשרד הבריאות לא מתמודד עם הבעיה, כי המועצה הלאומית לבריאות הנפש ישבה ויש לה המלצות שבינתיים הפכו להיות להצעת נוהל שהולך לכיוון של טיפול רב-מקצועי, לכך שבכל מחוז תהיה יחידה מיוחדת, ואפילו יש תיאורים של כמה חדרים יהיו לה וכולי, וכמובן גם איך לפתור את כל בעיית האשפוז בבתי-חולים כלליים ובבתי-חולים פסיכיאטריים כשברור מבחינה מקצועית שההתוויה היא לבית-חולים כללי.
אני חושב שמה שמאוד מאוד חשוב ומה שברור מהדיון הזה ומהדברים של דוקטור שטיינר זה העניין שבאמת המניעה בנושא הזה היא המרכזית והיא זו שצריכה להתקבל. לכן כל כך חשוב השבוע הזה שלקחתן על עצמכן להעלות אותו כי כאן יתחיל העניין. לגבי הטיפול, אני בטוח שנמצא את הדרכים.
היו"ר דליה רבין-פילוסוף: תודה רבה. אני חייבת לסכם את הדיון ולסגור
אותו.
אני רוצה להודות לשדולה על היוזמה. אנחנו כאן תמיד לשיתוף פעולה אתכן. הנושא הוא ללא ספק חשוב ביותר בכל הרמות, לעומק ולרוחב, ואני מקווה שנמשיך לעבוד בשיתוף פעולה ושנוכל לקדם את העניין מכל ההיבטים שלו.
תודה לדוקטור שטיינר-אדיר שהיה תענוג ומהנה לשמוע אותה.
הישיבה ננעלה בשעה 13:00